פסח 2014 - Chez les Bechers / אורי גרשוני

התחפושות שלנו

ביקור בכלבו // ניר בכר

המשביר לצרכן, 1970. במשך שנים, כשהייתי נתקל בתמונה הזאת באלבום, הייתי משוכנע שהיא צולמה בכלבו שלום. כלבו שלום היה ההבטחה שלנו לחוצלארץ, יקום מקביל, זר ונהדר, שנוסעים לבקר בו פעם בשנה בתל אביב. כלבו שלום, עם קומת הבונבוניירות והשוקולדים, מוזיאון השעווה, המדרגות הנעות והמעליות, איפה יש דברים כאלה ברמת גן? בכיכר אורדע?

מבט בוחן יותר על האריה מפרוות האורלון שמציץ מאחור מגלה שהיא צולמה במשביר לצרכן. עוד כלבו, לא הרחק משם, ברחוב אלנבי, שנפתח שנתיים קודם לכן, ובעיתונים כתבו עליו שניתן להשיג בו ״משרוך נעל ועד פסנתר״. מנכ״ל משרד המסחר והתעשייה, ד. גולן, דיבר בטקס הפתיחה על ״חשיבות המודרניזציה בשיווק״. 

המשביר לצרכן. השם הזה הפחיד אותי כשהייתי קטן. נשמע כמו טיול שנתי לקסרקטין צבאי. מלים מאתגרות שלילד קשה להבין. מה כל-כך נוח בחנות נוחות והאם מוכרים סמים בדראגסטור?

אחי ערן זוכר היטב את הביקור הזה. היו שם טלוויזיות ששידרו את הנחיתה על הירח של אפולו 13. אנחנו עומדים וצופים במבצע ההירואי לכיבוש החלל, מוכי תדהמה ותימהון. גם טלוויזיה, גם חללית, אפשר לבקש יותר מזה? אחר-כך העניינים בחלל ילכו ויסתבכו. אבל על זה יקראו רק בעיתונים. יוסטון, היתה לנו בעייה.

יחלפו עוד שבע שנים תמימות עד שיקחו אותי לחוצלארץ אמיתי. נופשון קייצי ברודוס עם אמא ואבא. באולימפיק כשטסים - נהנים מהחיים. סלט יווני עם גבינת פטה, טבעות קלאמרי (קלאמרי!) מטוגנות בשמן עמוק, וחמור אומלל שסוחב תיירים במעלה הגבעה של לינדוס. עד אז יכולנו לדמיין את חוצלארץ בזכות הדודה נורית, דיילת באלעל. עם מזוודת הקוסמטיקה הירוקה הקטנה והסוודרים שהיא הביאה לנו ממרקס אנד ספנסר ושאבא היה מכנה בהומור האידישאי הנרכש שלו - ״סמרק און דה פנסטר״. סוודר אחד כזה אני לובש כאן בתמונה. סוודר לבן עם דוגמת מעוינים בגוונים שונים של ירוק.

בינתיים אנחנו נטועים במשביר לצרכן. גילי עדיין בתחפושת הקאובוי מבד יוטה, שעוברת אצלנו מדור לדור, ומגרדת לכל דור בתורו. אצל גילי כל יום פורים, אז כמו היום. אמא, גילי וערן מיישירים מבט וגו למצלמה. אני צמוד לאמא, בפנים חתומות, מצליב מבט לכיוון ההפוך, מתעלם מהוראות הצלם. הידיים של אמא מרפרפות על הכפיים שלי. זה הכי קרוב שאפשר. 

יותר לא זכור לי שיצאנו יחד לקניות. טיולים לכנרת, נסיעות לים, ביקורים אצל סבא וסבתא בכפר סירקין. כאלה היו הרבה, אבל קניות? בתחילת שנות השבעים הן התחילו והסתיימו ב-200 גרם לקרדה במכולת של גרינברג. אבא רק התחיל להתבסס עם עסקי האינסטלציה שלו, אמא עדיין לא עבדה. בגדים עברו מילד לילד, וכשהגיעו החבילות מהדודים מאמריקה, עם מכנסי הדיולן לופט והצמידים מהפלסטיק - זו היתה חגיגה. חגיגה עגומה, שהיתה נחתמת בהערה משתלחת של אמא: ״את כל השמאטס שהם לא צריכים הם שולחים אלינו״. 

בשנים האלה יכנס המשק הישראלי לצמיחה כלכלית מואצת, אבל אנחנו נהנה ממנה באיחור אופנתי דווקא בשנות המיתון שאחרי מלחמת יום הכיפורים. אמא תתחיל לצייר ולעבוד בעיריית גבעתיים. אבא יחלטר בסלון האווירי בלה בורז׳ה, ויביא לנו אטארי. טינג-טונג. טינג-טונג. כל משפחה והקצב שלה. 

נדמה שאמא מרוצה מהמעמד המשפחתי הזה. אם הבנים עומדת גאה עם חיוך מתאמץ למצלמה. אבא נעדר מהתמונה, אולי הוא הצלם ואולי זה בכלל היה הדוד בני. קשה לדמיין את אבא במשביר לצרכן. הוא אף פעם לא אהב להסתובב בחנויות, ותמיד היה צוחק על אמא שהיא נוברת בדוכנים. היתה לו הבדיחה הקבועה הזאת שהייתי נהנה לשמוע שוב ושוב - איך הם כמעט החמיצו את הטיסה במקסיקו כי אמא נתקעה עם חמש פזטות, שהיא היתה חייבת לבזבז בדיוטי פרי. ראה בזה ביטול זמן. ֿ

חמש שנים אחר כך הכל ייראה אחרת. חוצלארץ יהפוך ממושג ערטילאי למציאות מוחשית. נגלה שיש מילה כזאת, שופינג, ושאנשים נוסעים לחוצלארץ ומבריחים במכס שעונים של סייקו וטייפ-רקורדרים. פתאום החנויות ברחוב עוזיאל יראו קטנות ודלות, כי איפה חנות המכשירי-כתיבה של מרדכי ואיפה הצעצועים של המליז. ישראל תשנה את פניה עם בוא המהפך, וגם אנחנו. 

ותודה שטסתם מעוף.