תמונות פספורט // ערן בכר

"על גופתי", הכריזה סבתא הדסה. צילומי הויזה לאוסטרליה

שנות הששים, כבר אמרנו, לא זכורות במיוחד לטובה, גם לא עבור מי שהצליחו להתענג על לקרדה משובחת מחבית עץ, וסיגריות אל על שטוח בלי פילטר. 
המיתון חגג, אפילו מי שנותרו מחוסרי עבודה - פוטרו, וחבילות שהגיעו מאמריקה עם בגדים משומשים וקופסאות שימורים, שיפרו קצת את מצב הרוח והעלו את מפלס האופטימיות, לפחות עד המשלוח הבא. 


אבא אורי, רב תושייה כהרגלו, תמיד מצא פתרון או אלתור למשברים החולפים שלנו. "עם חוט ברזל ופלייר אני עושה לך אוברול מנוע", איים ומימש, כשהוא מתעלם מדעת הקהל העוינת ומפרגון בטמפרטורה של אפס מעלות. יחד עם אמא, הוא כבר הספיק "לראות עולם" בטיול לאירופה רבתי, עם רנו דופין שכורה, כשהם חולקים הוצאות שווה בשווה עם בני הזוג שולמן. 
שלושה חודשים מאוחר יותר, הם חזרו לארץ עם שתי תובנות בסיסיות, שיאירו את דרכם בעתיד: אל"ף - קולומבוס צדק. הכדור באמת עגול; ובי"ת - הדשא של השכן מה-זה ירוק.
השילוב המנצח הזה - מיתון, תושייה, ודשא ירוק-עד - הביא אותם למסקנה ברורה: מהגרים – ורחוק מכאן.  

ט ס מ נ י ה

בשקט בשקט נרקמה התכנית. הקשר שנשמר עם המהגרים הותיקים שושנה וישראל פז הופעל, כרטיס הטיסה נרכש, והנה אבא עוד מעט יוצא לדרך, כדי להכין עבורנו את השטח. נדמה לי שזו היתה הטיסה הראשונה שלו בחיים (הטיסה בדקוטה מאילת לא נחשבת, זה כבר לסיפור אחר), אבל הכל היה מאד תכליתי: פרידה קצרה, כמה נפנופים לשלום מהמרפסת ואבא נבלע לתוך מטוס סילון של BOAC. נוסע לארץ שלא צריך לאלתר בה כלום, כי יש בה הכל. 
כמה זמן היה שם? אני לא מצליח להיזכר. אבל לפי המכתבים שכתב, החוויות שאסף, התמונות שצילם והיתדות שתקע שם – זה נשמע מבטיח: עם עבודה אין בעיה, נסתדר; בית נחמד עם גינה זה זיל הזול לשכור; והנה, אפילו פנקס צ'קים יש, מגובה בחשבון בנק בהוברט הבירה, לאחר שהפקיד בו שני דולרים.  

בית נחמד עם גינה בזיל הזול. גלויה של אבא ממלבורן,  אוגוסט 1967

אבל לי התרוצצו דברים יותר חשובים בראש. המתנות. אז בטיסה חזרה, בחניית הביניים בהונג קונג השוצפת, אבא פוצץ כסף על חכות דיג, ווקי-טוקי (בהזמנה מיוחדת שלי - עם הוראה מפורשת להביא שני סטים, כדי שלא יהיו חילוקי דעות עם גילי) מנורות ופיג'מות סיניות. הוא גם הספיק להזמין לעצמו חליפה בצבע חום ולאמא - חצאית צמר בסטייל סקוטי. 
ורק אחרי שכל המתנות נפתחו, התפניתי לרוץ ולחפש את טסמניה באטלס הענק עם הברגים. היא הסתתרה לה בעמודים האחרונים, בדמות אי, שעל מחציתו מצוירת כבשה, ועל המחצית השנייה - אלומות שיבולים. מכך הסקתי - במלוא חדותי - שתושבי העיר מתפרנסים מגידול כבשים ושיבולים. מודאג משהו, חזרתי לאבא, ושאלתי אותו באיזה משני הציורים האלה הוא בוחר? "ערן, אל תדאג", הוא הרגיע. "עם ארגז כלים וקצת אנגלית נוכל לתקן ברזים גם לכבשים וגם לשיבולים". כזה היה אבא, תמיד אופטימי ונחוש: אם אין עבודה - נייצר אותה; אם הגאולה לא באה אלינו - נבוא אליה, והעיקר לא לפחד מהפחד.
בשבועות אחר כך, הידקנו את היחסים עם אוסטרליה: מילאנו בשגרירות את כל הטפסים והניירת לאשרת הגירה, הצטלמנו לתמונות פספורט, הוצאנו דרכונים. הכל התקדם כמו שאבא הבטיח: הויזות אושרו, המזוודות נרכשו, אני אפילו למדתי כמה מילים באנגלית. ההתרגשות בשיאה, ועכשיו רק נותר לספר למשפחה שעוד רגע אנחנו עולים על המטוס לאוסטרליה.
ואז בא הפיצוץ. "על גופתי", הכריזה סבתא הדסה, והתכוונה לכל מילה. היא, שכבר איבדה שתיים מאחיותיה לטובת היבשת הדרומית, חוללה בסלון סצנה קורעת לב וסוחטת דמעות, מלווה בתלישת שיער ואיומים במוות. 
סבא נחמיה שימש כשחקן חיזוק, עם סיפורי כשאנו-באנו-לארץ-לא-היה-מה-לאכול-ובכל-זאת- הצלחנו-למרות-השואה; סבתא חיה שמרה על פנים חתומות, וסבא צבי הבטיח שיהיה בסדר והוא כבר יסדר הכול – וכמובן לא סידר דבר.
וכך, מדי ערב, התייצבה הרביעייה אצלנו בסלון, והריצה את סרט הבלהות הזה. הראשונה שנשברה היתה אמא, ואחר כך אבא, שעמד ונשך שפתיים, ואילו אני עמדתי והזלתי דמעות, וראיתי בעיניים מטושטשות איך הכבשים והשיבולים של טסמניה הולכים ונעלמים לי יחד עם העצירה לשופינג בהונג קונג.
מהכסף של המשאית שאבא מכר, קנו חנות, אמא נכנסה להריון. החנות – חומרי בניין, אמא בהריון מתקדם, מוכרת גבס על המשקל ומסמרים בשקיות גרעינים של מאה גרם; אבא מתקן תנורי נפט פיירסייד ובמקביל מפתח קריירה זעירה באינסטלציה (או כפי שאמא קראה לזה – אחזקת צנרת). 
אבל אבא לא ויתר על החלום, ובתמיכתה של אמא, הבטיח לעצמו שיום אחד הוא ילמד לשוט, ככה בשביל ההובי, כי הוא ידע שרק בדרך הזאת הוא יצליח לחצות את קווי האויב ולהפליג אל הדשא הירוק.