רוץ בן סוסי // ערן בכר

חיבה עזה לסוסים, סבא צבי וערן, 1960

ערב חורף קר ב-1969 מביא אלינו הביתה את סבא צבי במסגרת עוד אחת ממחוות הנימוסים האלה, שנעות על הסקאלה שבין ביקור פתע ל"סתם עברתי בסביבה". בימים שבהם היית מחכה שנים לקו טלפון, התקשורת עצמה היתה עדיין די נדירה ויקרה. ספונטניות היתה שם המשחק, והיא בדרך כלל באה עם פיצוי בדמות בונבוניירת שוקולד "לשונות חתולים" של עלית. 

הבית בצל הברושים // התמונות

בהמשך לפוסט של ערן על הבית של סבתא הדסה וסבא נחמיה - מצא אחינו גילי את אוסף הצילומים הזה מתחילת שנות השבעים, שנשמר בנרתיק פלסטיק קטן. צלם מקצועי הוזמן לתעד את פירות עיצוב הפנים האקלקטי שנהגה במוחה הקודח של סבתא, ובוצע ביד אמן על-ידי סבא הנגר: מהטרקלין בסגנון הכמו-שוויצרי, עבור במיטות המפוסלות עם בובות הענק ועד השידה עמוסת הפורצלנים בסלון.
casa vogue, המהדורה הפולנית. ויש עוד, באלבום הזה. 

From Appelboim House

זה שנולד ליד הים // ניר בכר

"הכי טוב לזרוק את הילד למים". אני (במרכז) עם אבא. מימין: גיל. משמאל: ערן. רגע נדיר בבריכה, 1970

קיץ 1973, אני כבר בן שבע, הגיע הזמן ללמוד לשחות. לא חלילה בכפר המכביה או במלון אכדיה - היכן שהחברים שלי מבלים עם ההורים שלהם בשבתות - אלא במקום שבו מטבילים לימאות ומחשלים ילדים זעופים כמוני: הים. 
שבת בבוקר, עולים על הוויליס. עוד פעם הוויליס הזה, עם פיסות הספוג שפורצות ממושב הפלסטיק הסדוק, ריחות הגריז שאינם מרפים  והרדיו המקרטע שמשמיע בדרך את "שירים ושערים" ואת המערכונים של 'הגשש'. "איך קוראים לצופציק של הקומקום", מצייץ גברי בפעם המיליון, ואבא מתגלגל מצחוק, גם הוא בפעם המיליון, ואני יחד איתו. 

אורי לומד לשוט // ערן בכר

חלום המעבר לטסמניה התנפץ לרסיסים על פני סלון ביתנו. הוא התערבב בתמונות שחור-לבן, שתיארו לנו את החלום ובעיקר את שיברו, הוכתמו בדמעות צער שקופות ונגנזו באחת לתוך קופסת נעלים עם מאות תמונות מחלומות אחרים. אבל אבא אורי החליט - ויהי מה, נוצות התעופה שלו לא יתלשו שוב מכנפיו; הוא חייב למצוא דרך להתנתק מכוח המשיכה המכביד של מדינת ישראל, כמו אסיר החופר בכף את דרכו אל החופש, שהסבלנות היא כלי הנשק היעיל ביותר שעומד לצידו.

הבית בצל הברושים // ערן בכר

אצולה פולנית בלב שכונה תימנית. מימין, בכיוון השעון: סבתא הדסה עם אמא, 1938; משפחת אפלבוים, 1949; אמא, 1939; דוד כרמי, אבא וגילי, סבא נחמיה, אמא, סבתא הדסה וערן, 1961; אמא, 1941; אמא וסבתא, 194

אמא הייתה אומרת שברושים מזכירים לה בתי קברות.  

לי ברושים מזכירים בית אחד בשכונת תל יהודה ברמת גן.  הבית ברחוב רוחמה 33. הבית של סבתא הדסה וסבא נחמיה, שהסתתר מאחורי שורת ברושים. 

זו היתה ועודנה שכונה של יוצאי תימן, ואמא, שעברה לשם עם הוריה מרחוב מלצ'ט בתל-אביב, היתה מאוהבת בעצם האפשרות לאהוב תימנים. ההשתכשכות בפולקלור המקומי העליז על-פי מיטב מסורת צעדי ותימן וסלסוליה נסכה בה את התחושה שהיא תימנייה של כבוד. 

אלפי רסיסים ירוקים של קסם // גיל בכר

חיה דו-גלגלית שלא מהעולם הזה. גילי (מימין) ערן ואמא עם אופני התהילה הירוקים. 1971

קיץ 71', עוד ביקור נימוסין בארמון המוזהב של סבתא הדסה וסבא נחמיה בנחלת יצחק מסתיים ללא אבידות בנפש. כשבפי עדיין טעם המיצפז-אשכוליות מהיקב המקומי, אני נפרד לשלום, יורד במדרגות בדילוגים, מנסה לחמוק מריח הברושים העגום שמכה בנחיריי.