|
קיץ 1973, אני כבר בן שבע, הגיע הזמן ללמוד לשחות. לא חלילה בכפר המכביה או במלון אכדיה - היכן שהחברים שלי מבלים עם ההורים שלהם בשבתות - אלא במקום שבו מטבילים לימאות ומחשלים ילדים זעופים כמוני: הים.
שבת בבוקר, עולים על הוויליס. עוד פעם הוויליס הזה, עם פיסות הספוג שפורצות ממושב הפלסטיק הסדוק, ריחות הגריז שאינם מרפים והרדיו המקרטע שמשמיע בדרך את "שירים ושערים" ואת המערכונים של 'הגשש'. "איך קוראים לצופציק של הקומקום", מצייץ גברי בפעם המיליון, ואבא מתגלגל מצחוק, גם הוא בפעם המיליון, ואני יחד איתו.
בקיץ הזה, שבו גילי נאלץ להזדכות על החלום שלו בגלל החרם על מוסקווה, אני מטפח חזון אולימפי משלי. אני שוכב לי על הגב בגינת הבושם הקטנה ליד הבית, ומדמיין איך יום אחד עיר הגנים שלנו - שהיא גם בירת המכביה - תארח את האולימפיאדה.
אני מדמיין לי איך שם, על בימת האבן, מתחת לבוגונביליה הסגלגלה, הנשיא נבון יכריז בחי"ת ועי"ן על פתיחת המשחקים; וכאן, בארגז החול ליד המגלצ'ה, אני אביא לישראל מדליית זהב משולשת: גם בכדור ברזל, גם בקפיצה לגובה וגם בקפיצה לרוחק; וממול, על שביל החצץ שמתחיל ליד שיח ההיביסקוס האדום, פייטרו מנאה האיטלקי ישבור את השיא העולמי במאתיים מטר; ועל הדשא הרך, המושלם לתחרויות ההתעמלות, נטליה שפושניקובה הרוסייה תקבל עשר עגול בסוס הקפיצות, ואני ובת דודתי ליטל נשיר לה את ההימנון המיוחד שכתבנו: נטליה שפושניקובה, סובייצקי סיוז. נטליה שפושניקובה, סובייצקי סיוז; וראש העיר המנוח קריניצי, שאבא ואמא אומרים שהוא היה משו-משו, יסתכל על כל זה מלמעלה, ויהיה די מרוצה.
ובאמת, באמת כבר לא תהיה לי סיבה לרטון על אבא: אוף, מתי כבר נגיע הביתה.
שבת בבוקר, עולים על הוויליס. עוד פעם הוויליס הזה, עם פיסות הספוג שפורצות ממושב הפלסטיק הסדוק, ריחות הגריז שאינם מרפים והרדיו המקרטע שמשמיע בדרך את "שירים ושערים" ואת המערכונים של 'הגשש'. "איך קוראים לצופציק של הקומקום", מצייץ גברי בפעם המיליון, ואבא מתגלגל מצחוק, גם הוא בפעם המיליון, ואני יחד איתו.
נכנסים למרינה, אני מנתר מהוויליס, ואבא, שמרגיש כאן כמו בבית, מספר לכולם שבאנו ללמד אותי לשחות. "לא צריך לעשות מזה עניין", הוא מסביר לחברים שלו. "הכי טוב לזרוק את הילד למים, הוא כבר ישחה לבד". לשחות? פה? למה? מה רע בבריכה? נו, שייגמר כבר, ונחזור הביתה ונבדוק את הטופס של הטוטו ונגלה שנהינו מיליונרים.
אבא עוטף אותי בחגורת הצלה אדומה של שייטים שגדולה עליי בשתי מידות, ומוביל אותי אל המזח. "יאללה, נירי, תקפוץ", הוא אומר, "זה בטוח לגמרי". לקפוץ? כאן? אל המים השחורים האלה? בין כתמי השמן של היאכטות והטאיירים החלקלקים מאצות שתלויים על המזח? "נירי, תקפוץ, יש לך מצופים", הוא לא מרפה, אבל אני תוקע מבטים בתהום הפעורה לפניי ונצמד חזק לבטון.
ואז, בעודי כלוא בחליפת ההצלה ונישא על גלי התוגה, אני מרגיש איך שתי כפות ידיים ענקיות תולשות אותי מהמקום ומשליכות אותי אל המים. "אבא, תוציא אותי", אני מוחה ומנסה לצוף, נאבק בנחשול המלח שמציף אותי. "תעשה עם הידיים", מדגים לי אבא מהמזח, רגע לפני שהוא מתאייש, ויורד בתחתונים כדי ללמד אותי איך לא לטבוע. אני שונא שאבא מסתובב בתחתונים, אבל עכשיו אין לי זמן להתעצבן עליו. המצופים מזנקים מהמותניים אל הצוואר ומאיימים לחנוק אותי. אבא מסדר לי את החגורה, עוד כמה תנועות במים, תוציא את הראש, תמתח את הידיים, תפסיק לבכות.
אני נרגע, אולי אפילו צף, אולי אפילו שוחה קצת, גומע-בולע עוד גלון של מים מלוחים, מסתער על הצמיג שמשתלשל מהמזח כמו אחרון ניצולי הטיטאניק. אבא עוזר לי לטפס ליבשה, ואני מתקלף אט-אט מחגורת ההצלה שספוגה במים ועכשיו שוקלת טונה. אבא מרוצה, אני רועד מקור כמו צ'יוואווה מרוטה באמבטיית קרח.
אוף, מתי כבר נגיע הביתה.
אוף, מתי כבר נגיע הביתה.
קיץ 1976, אני כבר בן עשר, הגיע הזמן ללמוד לשוט. זה הגיל שבו אבא לקח לראשונה את גילי לים עם ה'גלית' שלו, הם התהפכו בסערה, אבל גילי התאהב בים. ככה כתבו ב"הארץ שלנו", וגם כתבו עליו שעכשיו, בגיל 15, הוא כבר חותר לאולימפיאדה - אם לא למונטריאול השנה, אז למוסקווה בעוד ארבע שנים. גם ערן עמוק בעניינים: ספורטאי מצטיין בחיל הים עם ארון עמוס גביעים ומדליות.
לאבא נשאר לעבוד על הפרויקט האולימפי האחרון שלו: אני. הוא ילמד אותי ואת החבר הטוב שלי רני פטפטני לשוט. אחרי הכל, אנחנו משחקים ביחד פינג-פונג, ויכולים להיות אנשי צוות מעולים. זו מחשבה מרחיקת לכת, כי מילא אני - שרגיל להתייבש על החוף עם משקפת בזמן שהאחים שלי משייטים לתהילה - אבל מה ליורם הזה - שכבר קרא את כל ספרי נדי פעמוני ויודע לנתח זבובים מתחת למיקרוסקופ - ולים (טוב, אולי מלבד חזירי הים שהוא מגדל בגינה). לאבא זה לא משנה, והוא נחוש להפוך אותנו לשייטים. הוא מקבל אור ירוק משלוימה, האבא הפרופסור של רני פטפטני, וגורר אותנו למרינה, לסיבוב על ה'לייזר' החדשה שלו.
והנה אנחנו בסירה, עם חגורות ההצלה האדומות, שני ציפלונים, כמו שאבא אוהב לומר, במפלצת קטנה מפיברגלס. אתה תהיה ההגאי, הוא אומר, אתה איש צוות, ואולי להיפך, הכל נורא מבלבל. אבא נותן דחיפה קטנה, ואנחנו מתנתקים מהחוף, חוצים את שובר הגלים של המרינה, ונבלעים בכחול הגדול. מזרחית, מערבית, יש שטיל, אין שטיל, על מה אבא מדבר? עוד שפריץ מלוח, עוד זאפטה מהמוט של המפרש, ספן עברי, מי יידע חייך. סיבוב נוסף, וחוזרים לחוף מבטחים. אבא מרוצה, רני פטפטני ואני מפרכסים מקור כמו שתי קרפדות בקוטב הצפוני.
אוף, מתי כבר נגיע הביתה.
אוף, מתי כבר נגיע הביתה.
קיץ 1980, אני כבר בן 14, הגיע הזמן ללמוד לחלום. אבא הרים ידיים, הוא כבר יודע שאוקיינוס של חול מפריד ביני לבין הים התיכון; שכבר לא אתרגש בחיים מספינקרים תפוחי-רוח, ממהירות של שמונה קשר, אפילו לא מהפלגה גזעית עם החבר'ה לקפריסין. שטים ומקיאים 36 שעות ביאכטה הקטנה של מוגיטה ולאן מגיעים? ללרנקה. באמת תודה רבה. זה בכלל נחשב לחו"ל? לפחות חזרנו בטיסה.
| ||
אני מדמיין לי איך שם, על בימת האבן, מתחת לבוגונביליה הסגלגלה, הנשיא נבון יכריז בחי"ת ועי"ן על פתיחת המשחקים; וכאן, בארגז החול ליד המגלצ'ה, אני אביא לישראל מדליית זהב משולשת: גם בכדור ברזל, גם בקפיצה לגובה וגם בקפיצה לרוחק; וממול, על שביל החצץ שמתחיל ליד שיח ההיביסקוס האדום, פייטרו מנאה האיטלקי ישבור את השיא העולמי במאתיים מטר; ועל הדשא הרך, המושלם לתחרויות ההתעמלות, נטליה שפושניקובה הרוסייה תקבל עשר עגול בסוס הקפיצות, ואני ובת דודתי ליטל נשיר לה את ההימנון המיוחד שכתבנו: נטליה שפושניקובה, סובייצקי סיוז. נטליה שפושניקובה, סובייצקי סיוז; וראש העיר המנוח קריניצי, שאבא ואמא אומרים שהוא היה משו-משו, יסתכל על כל זה מלמעלה, ויהיה די מרוצה.
ובאמת, באמת כבר לא תהיה לי סיבה לרטון על אבא: אוף, מתי כבר נגיע הביתה.
ניר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה