|
אמא הייתה אומרת שברושים מזכירים לה בתי קברות.
לי ברושים מזכירים בית אחד בשכונת תל יהודה ברמת גן. הבית ברחוב רוחמה 33. הבית של סבתא הדסה וסבא נחמיה, שהסתתר מאחורי שורת ברושים.
זו היתה ועודנה שכונה של יוצאי תימן, ואמא, שעברה לשם עם הוריה מרחוב מלצ'ט בתל-אביב, היתה מאוהבת בעצם האפשרות לאהוב תימנים. ההשתכשכות בפולקלור המקומי העליז על-פי מיטב מסורת צעדי ותימן וסלסוליה נסכה בה את התחושה שהיא תימנייה של כבוד.
כששאלו אותה מנין היא, הדגישה בגאוות-מה שזו שכונה של תימנים. היא נהגה לספר בשבחם, התפעלה ממנהגי הכנסת האורחים והעזרה ההדדית שלהם, וחתמה במשאלה האולטימטיבית: "הלוואי שתביא לי תימנייה" (זאת היתה אחת הפעמים הבודדות ששמעתי בקולה - והצטערתי).
כששאלו אותה מנין היא, הדגישה בגאוות-מה שזו שכונה של תימנים. היא נהגה לספר בשבחם, התפעלה ממנהגי הכנסת האורחים והעזרה ההדדית שלהם, וחתמה במשאלה האולטימטיבית: "הלוואי שתביא לי תימנייה" (זאת היתה אחת הפעמים הבודדות ששמעתי בקולה - והצטערתי).
אז מה בדיוק הביא זוג פולנים לתפארת להשתקע בלב התימניאדה הזאת?
בגיל עשרים ואחת קפצה האמהות על סבתא, כשהיא לא ממש ערוכה לשינוי הסטטוס. לפתע נאלצה לדחוף עגלה עם תינוקת במורד רחוב אלנבי בואכה בן יהודה שטראסה, כששתיהן לבושות במיטב אופנת וורשה, רק כדי להראות לייקים ולפולניות האחרות - שגם רצו להראות לייקים - שיש פה עדיין סטייל ברמה "יורופיאית" ושהפאסון נשמר למרות ייבוש הביצות וכיבוש השממה באזור נחל הירקון.
תוך שהיא משוטטת במעוז הייקי של תל אביב ומפגינה נוכחות בבתי הקפה והאופנה, נחשפה סבתא לתופעת הבאוהאוס וספגה השראה מעלעול בז'ורנלים בפולנית שהגיעו לפלסטינה במשורה. וכך, רגע לפני שהעולם משנה מצב צבירה, הצליחה סבתא לגבש קונספט עיצובי ואדריכלי ייחודי - בית חלומות, בחולות.
בעזרת ההורים, ושלל הלוואות לטווח ארוך, הצליחו סבא וסבתא לגייס כמה פונטים כדי לרכוש לעצמם מגרש זול בסוף העולם ימינה - ברמת יצחק. חור ברמת גן, שספק אם חלו עליו חוקים מוניציפליים כלשהם, אבל גם כזה שסיפק הזדמנות פז למשפרי דיור שגרו אז בחדר אחורי אחד של דירת פרטר בתל אביב. וכך, עם מעט כסף והרבה תעוזה, תיכננו סבא וסבתא להעביר הילוך בחיים ולהפוך לבעלי בית משלהם. סבא, נגר בניין ואזרח-עובד בצבא הבריטי, הופקד על מימוש החלום. את חלקו לבניין המנדט בפלסטינה תרם גם תרם, אבל גם לביתו שלו עשה לא מעט. מדי בוקר היה יוצא לבסיס האספקה בסרפנד, כשהוא רכוב על אופניים המחוברים לסבל ענק; מדי ערב, היה חומק תחת עינו הפקוחה של הש.ג. המנומנם בשער הבסיס, כשאופניו עמוסות חומרי בניין; מהר מהר, כדי להספיק עוד כמה שעות על הפיגום ולקרב את גאולת הנדל"ן והגשמת הפנטזיה האדריכלית של סבתא. החלום הזה, יש לומר, לא היה פשוט למימוש. סבתא דרשה וקיבלה בית מעוטר קשתות בעל אופי פסבדו-אריסטוקרטי, שגבר על תנאי השטח האתגריים באמצעות גרם מדרגות רחב עם עמודונים עגולים, הנושאים מעקות בטון עדינות שאחריתן במרפסת מבואה המשקיפה אל החולות והשממה מסביב. בחזיתה הוצבה דלת רחבה שנועדה לשמש את הכניסה ראשית – קודש לאירועי VIP. בעבודה קשה של פועל במה חרוץ, המשלים סט אחר סט ואינו מש מהוראות הבמאי, ניגר סבא ריהוט לכל חדר וחדר על פי סגנון ונרטיב שנרקחו במוחה של סבתא - חדר שינה בסטייל נסיכות, צבוע בגווני תכלת בטכניקת תבליט ("פיקאסו" בשפת הצבעים) ומתחתיה מיטה רחבת ידיים עם חזית וגב בדמות זוג ברבורים מפוסלים. וגם: שידת טואלט עם מגירות קטנות וידיות זהובות, כסא עם מושב עגול מעוטר בדנטל ופרנזים, ווילונות משי עדינים מעל הדלת הפונה למרפסת שהיו ערוכים לעצור כל מתקפה אכזרית של קרני השמש המאיימת לפלוש מדרום.
מאחורי דלת החזית שלא נפתחה אלא בנסיבות אירוח מיוחדות, ארב למבקר ה"הול", שכל הבא בין כתליו חש כמי שמצא מפלט מסופת שלגים לילית בבקתת הרים שווייצרית. משם פונים שמאלה לסלון גדול עמוס בשולחן רחב עם כסאות, כורסאות, פוטלים ושידות - הכל בעבודת יד של סבא. פסלוני פורצלן, קערות קריסטל ושאר חפצי נוי חסרי פשר נחו על מצע של מפיות תחרה בגדלים שונים, כשעליהן משקיפים קרניזים, גובלנים ופרנזים, הרבה פרנזים, כמו מלכודות אבק קטנות שתפקידן לבדוק את ערנותה של סבתא חולת הניקיון.
נישה לא גדולה בצד הסלון נועדה לשמש את חיה הילדה, כשלימים יצטרף אליה אחיה התינוק כרמי, ויש בה מיטה, כסא וכוננית, המסתתרים מאחורי וילון קטיפה ירוק שישמש חיץ בינה ובין הסלון - ויקרא להלן "חדר ילדים"
שורת ברושים טמירי צמרת, מסוידי גזע ומתוחי גו כמו במסדר צבאי, מלווים את העולה בגרם מדרגות נוסף - הצמוד אל צדו הימני של הבית - אל מרפסת קטנה וממנה אל המטבח, בו מתנהלים כל חייהם של בני משפחת אפלבוים.
| ||
מלחמת השחרור מסתיימת, עליית מרבד הקסמים מחסלת את החולות שנותרו מסביב וקולות תיפוף על פח וזימרה בהגייה גרונית ממלאים את השכונה. סבא שותל בחזית הבית "גדר-חיה", כי בכל זאת קצת פרטיות לא תזיק. הבית הנישא על התלולית וגרם המדרגות הכמו-מלכותי מוסיפים קצת נופך של אנחנו-כאן-מאז-ומתמיד.
סוף שנות החמישים, אמא וכרמי פורשים כנפיים, עקבות ילדותם בבית נעלמו כלא היו, ועדיין, הכל ממתין בדום מתוח למרותה של סבתא. הגובלנים. הפורצלנים. תמונות התבליט. סבא. בובת הענק בשמלת הפלמנקו הפרושה על המיטה. וילון גדילי האטבים עם רצועות הז'ורנלים המלופפים בין המטבח ל"הול" - הכל מוכן ומזומן לביקור פתע של איזה בן דוד, או חבר או קוזינה רחוקה. כך עד יומה האחרון, כך גם אחרי לכתה. מקדש מעט לחלום הבורגני שעלה מן החולות.
ועל הבית הזה הטילו צל הברושים עד לבוא הדחפורים בשנות האלפיים; הברושים, שתמיד הזכירו לאמא בית קברות.
לצפייה באלבום התמונות של הבית - לחצו כאן.
