 |
| אני, גילי וערן אושרוב - בבגז'. הפז'ו של אושרוב |
"אתה מחכה ליד השער של בית ספר", אמר אבא, "אנחנו אוספים אותך ונוסעים ישר לירושלים". ואז הם מגיעים: שלמה אשרוב נוהג, עמליה לידו, אמא חיה ואבא אורי מאחורה עם שני האושרובים הקטנים. אני , גילי וערן אושרוב - בבגז'. נסיעה ממוצעת של שעתיים וחצי ועוד חצי שעה ככה כדי לקרר את האוטו (פז'ו 404 סטיישן), שמעלה קיטור איך שהוא מריח את שער הגיא.
מגיעים בזחילה, יוצאים בזחילה, וגם זוחלים במדרגות לקומה שישית. ההצגה מתחילה. הילדים, בעיניים פעורות, מחכים למופע של פרוסק. "לא תאאאמממין מה בצלאל אחי שלח לי, פצצות סירחון, פצצת שלג ,עט מחשמלת (כזאת שניסית לבנות), גוש בצורת חרא, סוכריה בטעם של חרא, שקית שעושה רעש של פלוץ, פלוץ שעושה רעש של שקית", ומה לא. ובינתיים בצד, אתי נאנחת, "חיל'ה, אין לי כוח, תאמיני לי".
זה היה המופע הכי טוב בזמנים ההם - שנות השישים, סוג של בידור ופולקלור שלא הכרנו.
לאמא ואבא היה כישרון לעשות חברויות עם אנשים שהיו בפאזה שונה משלהם - וחבריות שהחזיקו שנים. אצל פרוסק, ראיתי בפעם הראשונה: סירת מנוע - וסקי מים; מנגל עם שיפודים; אוטו אלקמינו עם צפצפת יונקל דודל ועוד מבחר אפשרויות; מכנסי ג'ינס אמיתיים; וסטייל - הרבה סטייל.
וגם כושי - חבקוק קראו לו.
ערן
