במבט לאחור, שנות השישים היו די משעממות, להוציא שני אירועים מכוננים: מיתון מטורף, שהביא עמו את שנות הצנע השני; ומלחמת ששת הימים, שחילצה אותנו מהמיתון הזה. לאופוריה של רגע תרמו גם "סמי וסוסו" בטלוויזיה, והנאות כמו אוטו-גלידה ולקרדה.
בשנים ההן עוד נתנו כבוד לשנת הצהריים, והמילים "בין שתיים לארבע" היו מלים קדושות שלא השתמשו בהן שלא לצורך. בשעות האלה הכול היה נכנס לעוצר מלא, והס מלהוציא מילה בבית. על משחק בחצר יכולנו רק לחלום.
ההורים הולכים לישון, אני מנסה לעשות שיעורים ובעיקר מטפס על הקירות מרוב שעמום. גילי מסתובב בחצר חמוש כולו בחרבות וברובים ובעיקר בדמיונות, מוכן ומזומן לפרוץ החוצה בתום העוצר כדי להילחם במפלצות, בעצים ובשאר הגרוטאות שמילאו לנו את החצר.
ואז נשמעת חריקת דלת ההזזה של חדר השינה ("דלתזזזה הכי פרקטי", בלשונו של סבא נחמיה) וזה האות בשבילי לצאת החוצה ולרוץ מהר למכולת של גרינברג.
פה חשוב מאד לציין שהיו שתי דרכים להגיע למכולת: האחת דרך רחוב עלומים - כלומר, לחתוך מהר ימינה מהבית ובמעלה רחוב עוזיאל; השנייה - והמועדפת עליי - קיצור דרך החצר של משפחת לביא.
נשמע פשוט? לא ממש. הייתי צריך לעבור בשקט עוצר נשימה את החצר, לפתוח ללא חריקות את השער החורק שלהם (גם כאן יש עוצר), לטוס את השלוש מאות מטר למכולת, לבקש בשביל אמא קופסת סיגריות מון-בלאן (בטעם מנטול) ומאתיים גרם לקרדה, להגיד לגרינברג שירשום ועכשיו לרוץ את כל הדרך חזרה הביתה עם ידיים מושטות קדימה, כשהסיגריות בכיס והלקרדה בנייר פרגמנט מפיצה ניחוחות מזוויעים ומסמנת את האספלט בטפטופים שמנוניים - וכל זה לפני שהמים לקפה מתחילים לרתוח.
 |
חברה טובה של חייצ'ו. לקרדה |
אני מגיע הביתה חסר נשימה. כפית הסוכר עושה את דרכה כמה פעמים את הכוס ומשקשקת, הקומקום האדום שורק, הסיגריה מודלקת, המים נמזגים אל כוס הקפה, החלב גם, שאיפה מהסיגריה, לגימה מהקפה, נייר הפרגמנט נפתח, הלקרדה בצבע זהוב, מבריקה-מטאלית משהו, אמא בוצעת במזלג קטן חתיכה שמנונית ומגישה אותה לפה, שנייה של דומייה, ואז - אנחת עונג עם חיוך.
והכל עטוף בעשן מנטול כחלחל.
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה