גם בזכות הפידה // ניר בכר

מחר בשעות אחר הצהריים יתכנס הועד האולימפי בבואנוס איירס כדי לבחור את העיר שתארח את המשחקים האולימפיים ב-2020. קשה קצת לעכל את המספר הזה, 2020, ממש מדע בדיוני בימי חיינו הקצרים, אבל אלה מסממניה של הרוח האולימפית, שמפזרת את עול השנים, ומביאה עימה את גביע הנעורים הנצחיים. אולי זה בזכות מירוץ הזמן שמתחדש אחת לכל ארבע שנים עם הישמע התרועה האולימפית של ספירידון סאמארס, ואולי זה משום שאתה אינך מפסיק לחלום לרוץ כמו אלברטו חואנטורנה, לחתור כמו איאן תורפ ולנתר בחן כמו נדיה קומנצ'י. 

מחר יזרמו ההמונים אל רחבת פוארטה דה אלקלה במדריד, אל כיכר סולטנהאמט באיסטנבול ואל מרכז שינג'וקו בטוקיו וישאו את עיניהם אל האש האולימפית שתוצת בסוף העשור. זו בחירה לא קלה בין שלוש ערים מרתקות, שנכשלו שוב ושוב בניסיון לזכות באירוח המשחקים בשלושים השנה האחרונות. לרגע אחד ישטפו את הכיכרות פרצי שמחה וגאווה לאומית, והפנקסנים יניחו בצד את טרדות הזיהום הגרעיני (יפן), המשבר הכלכלי (ספרד) ואי-היציבות המזרח-תיכונית (טורקיה). הרי זה מה שתמיד קורה בסקרי דעת הקהל בימים שלפני ההכרעה. המחלוקות נודדות הצידה, וההמונים מצטרפים לחגיגות, יהיה מחירן אשר יהיה. 

אם צריך להיכנס לנעליו של אלכס גלעדי, נציגנו-שאינו-נציגנו בועד האולימפי, אינסטבול היא הבחירה המתבקשת, ולו רק כדי שניתן יהיה לדמיין את פני המתכרכמות של שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן ברגע פרסום התוצאות. אבל יש סיבות טובות יותר: הבחירה באיסטנבול תכניס קצת פרופורציות למרחב הלא ספורטיבי הזה, היא תחזק את מעמדה של תורכיה כמעצמה אזורית, היא תציע לעולם חוויה רב-תרבותיות בעיר שבה כל הקלישות על מזרח ומערב - נכונות, והיא תנתק את הוועד האולימפי מהזיהוי האוטומטי עם האינטרסים של אירופה הקלאסית, המדושנת. 

זו תהיה מהלומה קשה למדריד, שטוענת לכתר המשחקים בפעם החמישית, וגם לטוקיו, שאמנם אירחה אותם ב-1964, אבל הפסידה לריו בסיבוב הקודם, ובכל זאת, לאיסטנבול - ואנחנו משוחדים כאן - פשוט מגיע. הרכבות לא מהירות כמו בטוקיו ובמדריד, אבל התורכים בונים ונבנים מהר והציגו בקמפיין הזה חזון אולימפי עממי וכובש, שמוציא את המשחקים לרחובות. והפידה. גם בזכותו. 

בשיאו של המשבר עם ישראל, הזמינו התורכים לאיסטנבול את מרק ספיץ כדי שיצהיר על תמיכתו במועמדות העיר. זה כמובן לא מקרי שאגדת הבריכה הכי יהודית בתולדות המשחקים נקראה לשטוף בכלור את הכתמים שארדואן הותיר במדיניות החוץ התורכית. ספיץ או לא ספיץ - כל זה לא הפריע לליברמן להכתיר את ארדואן בשבוע שעבר כממשיך דרכו של גבלס. לפחות בנקודה הזאת אפשר להיות רגועים. את מדליית הזהב בתחרות הכסא הנמוך ביותר כבר לקחנו. 

אחי // ניר בכר

בעוד שלוש שעות הוא ינחת עם משפחתו במרסיי בדרכם לביתם החדש בעיירה מז'אן לז-אלאס בדרום צרפת. 
אתם לפעמים רואים את המשפחות האלה בסדרות הנדל"ן הבריטיות שעוזבות את חייהן מוכי החיוורון, בחיפוש אחר אור השמש. גם הוא בין המחפשים, אבל את השמש הוא כבר יביא בעצמו. עם אשה ושלושה ילדים אהובים ושמחים, ושני כלבים מכשכשי-זנב, שיסתופפו איתם בלילה הראשון בשקי שינה שהם סחבו מהארץ. 
מחר בשמונה בבוקר הם יקחו את הילדים לבית ספר שמדברים בו רק צרפתית, ואחר כך יסעו לחפש להם מקרר ומיטות וארון בחנות יד-שנייה, ויתחילו לרפד מחדש את הקן בדרכם הנחושה. במו ידיהם, כמו תמיד. 
ואחד מאיתנו, זה הקטן בתמונה, יביט בתמונת הילדות המחויכת הזאת, ביד הכרוכה סביב צווארו ומייצבת את חזהו, בבית ובחצר הקטנה שכבר אינם - וימלמל לעצמו כמו פעם, רגע לפני שכולם יתפוצצו מצחוק: אולי תיקחו איתי במזוודה, אני מבטיח להיות בשקט. 

הגלריה // חיה בכר

להגדלת המסך - לחצו על הריבוע משמאל // למידע - על i // למוסיקה - למעלה מימין

בתחילת שנות השבעים החלה אמא ללמוד אמנות - ציור, רישום, הדפס ותחריט - בהדרכתו של מאיר מוזס, ומאז לא הפסיקה ליצור:  בסדנאות הציור של מרכז שז"ר בגבעתיים; אצל דוד משולם במוזיאון רמת גן; בהדפסי אבן אצל ריטה אלימה ובסדנת ההדפס של דן קריגר באגודת הציירים והפסלים בתל אביב; בלימודי פיסול אצל נחום ענבר במוזיאון רמת גן; בטכניקות מעורבות אצל מירי גלעזר בסדנה לאמנות במוזיאון תל אביב; בתפאורה ובמה אצל צבי גרא בטלוויזיה החינוכית. 

הלהט האמנותי הזה הביא אותה לניהול בית התרבות בית אלון בגבעתיים, ובמסגרת תפקידיה הרבים בעיריית גבעתיים שימשה כמפיקת ארועים וירידי האמנות בעיר וכאוצרת תערוכות אמנות בבית אלון ובבית ראשונים. היא יצרה תפאורות להצגות ולמופעים בגבעתיים ובערים אחרות. 

כמו כן, עסקה בהוראת אמנות במדרשה למדריכים בתל אביב, ערכה סדנאות לטכניקות שונות למורים בבתי ספר ברמת השרון. היא לימדה ציור בבתי ספר ברמת גן ובגבעתיים ובמרכז הקהילתי שז"ר. 

בעשור האחרון לחייה הרבתה להשתתף בסדנאות ציור בנוף שנערכו בארץ ובחו"ל במסגרת קבוצת אמני "צבע וטבע", והיתה פעילה באגודות הציירים והפסלים בחולון וברמת גן גבעתיים. 

את עבודותיה ציירה בצבעי מים ובאקריליק על נייר, בד ועץ, ברישום ובטכניקות מעורבות. היא הציגה תערוכות יחיד במוזיאון רמת גן (1976), בית עמנואל ברמת גן (1978), בית אלון בגבעתיים (1979) ובית יד לבנים ברמת גן (1989). 

כמו כן, השתתפה בתערוכות קבוצתיות בבית אלון בגבעתיים (1975), בבית יד לבנים בפתח תקווה (1976), בבית ראשונים בגבעתיים ובנתניה (1978), בגלריה חלונות ברמת אביב (2001) ובמוזיאון הפרדסנות ברחובות (2004). 

בשבוע שבו אנחנו מציינים את יום השנה החמישי ללכתה, אנחנו מבקשים לשתף אותכם במבחר מעבודותיה של אמא, שמבטאות במלוא התעוזה והססגוניות את אהבת הטבע והאדם שהיתה טבועה בה וליוותה אותה כל חייה. 

עם המורה לאמנות מאיר מוזס, בית אורן, אמצע שנות השבעים

התחפושות שלנו

(להגדלת המסך - לחצו על הריבוע למטה משמאל; לכיתובי התמונות - לחצו על ה-i)

עין הוד, פברואר 2013

בֶּכֶר במובן בַּכַר // ניר בכר

מוצא הבכרים מפינסק. מימין: סבא רבא אברהם בכר בשבי הגרמני, 1915; סבא צבי בכר, 1930 בקירוב

"למה בַּכַר?! למה בַּכַר?!", היתה אמא נדרכת בכל פעם שמישהו העז לשבש את שם המשפחה שלנו. "אנחנו בֶּכֶר. בַּכַר זה בכלל תורכי או בולגרי". בֶּכֶר תמיד צילצל לאמא יותר נכון ואריסטוקרטי - שלא לומר הרבה פחות פרענקי - ומי שלא הקפיד בהגיית השם, היה מסתכן בשיעור מזורז בדקדוק. "ויש לזה גם משמעות בעברית", היא היתה מטעימה עם קורטוב של ידענות גנאולוגית, "בֶּכֶר זה גמל צעיר".

טוֹב שָכֵן // חיים באר

את הריאות הירוקות של גן הבושם הסמוך לבית ילדותינו מקיף כביש מעגלי שעובר בין הרחובות עלומים - שבו גדלנו - ללב הזהב - שבו מתגורר עד היום ידידו של אבא, הסופר חיים באר. השמות הפרחוניים הללו, שנבחרו כדי לבטא את חזון עיר הגנים בימיו של ראש העיר המייסד קריניצי, הולמים גם את החברות שליבלבה בין השניים והוסיפה צבע ללחייה של השכונה המצטנעת בצלה של תל גנים הנחשבת.  את הריאות הירוקות של גן הבושם הסמוך לבית ילדותינו מקיף כביש מעגלי שעובר בין הרחובות עלומים - שבו גדלנו - ללב הזהב - שבו מתגורר עד היום ידידו של אבא, הסופר חיים באר. השמות הפרחוניים הללו, שנבחרו כדי לבטא את חזון עיר הגנים בימיו של ראש העיר המייסד קריניצי, הולמים גם את החברות שליבלבה בין השניים והוסיפה צבע ללחייה של השכונה המצטנעת בצלה של תל גנים הנחשבת.

הפעם הראשונה // ערן וגיל בכר

ראינו גופות של חיילים ירדנים. אמא, גיל וערן בטיול לגדה, יוני 67'

שתינו קוקה קולה ואכלנו בייגלה עם זעתר. הטיול לגדה, יוני 67

שלושה ימים אחרי מלחמת ששת הימים נסענו לבקר בירושלים המשוחררת עם שמיל של לילך, הגיבור הגבוה מהצנחנים שלא נפרד מהמדים. בדרך עברנו בנבי סמואל (גבעת הרדאר) ועצרנו לתצפית על העיר, כשמסביבנו, בתעלות של בסיס הליגיון הירדני, עדיין שוכבות גופות של חיילי אויב. זו היתה הפעם הראשונה שראינו אנשים מתים. 

שחור ולבן בצבעים // ניר בכר

אבא, גיל (עומד), ערן ואני בעגלה, כפר סירקין, 1967

אני לא זוכר את התמונה הזאת, אבל אני אשמח לנסות לדמיין אותה. אבא, ערן, גילי ואני מסתדרים לצילום משפחתי ביום חורף שמשי בחצר האחורית של סבא וסבתא בכפר סירקין. עצי התפוז כורעים תחת עומס הפרי. העשבים גבהו לאחר הגשם. 

אבא והאחים שלי לובשים חולצות צווארון מתחת לסוודרים עבים; אלה של ערן וגיל נסרגו על-ידי סבתא חיה, זה של אבא הגיע בחבילה מאמריקה. כבר קשה לי לזכור מתי היינו כל-כך מסודרים, אבל אמא תמיד ניסתה לשוות לנו מראה חגיגי בביקורים אצל סבא וסבתא. 

רוץ בן סוסי // ערן בכר

חיבה עזה לסוסים, סבא צבי וערן, 1960

ערב חורף קר ב-1969 מביא אלינו הביתה את סבא צבי במסגרת עוד אחת ממחוות הנימוסים האלה, שנעות על הסקאלה שבין ביקור פתע ל"סתם עברתי בסביבה". בימים שבהם היית מחכה שנים לקו טלפון, התקשורת עצמה היתה עדיין די נדירה ויקרה. ספונטניות היתה שם המשחק, והיא בדרך כלל באה עם פיצוי בדמות בונבוניירת שוקולד "לשונות חתולים" של עלית. 

הבית בצל הברושים // התמונות

בהמשך לפוסט של ערן על הבית של סבתא הדסה וסבא נחמיה - מצא אחינו גילי את אוסף הצילומים הזה מתחילת שנות השבעים, שנשמר בנרתיק פלסטיק קטן. צלם מקצועי הוזמן לתעד את פירות עיצוב הפנים האקלקטי שנהגה במוחה הקודח של סבתא, ובוצע ביד אמן על-ידי סבא הנגר: מהטרקלין בסגנון הכמו-שוויצרי, עבור במיטות המפוסלות עם בובות הענק ועד השידה עמוסת הפורצלנים בסלון.
casa vogue, המהדורה הפולנית. ויש עוד, באלבום הזה. 

From Appelboim House

זה שנולד ליד הים // ניר בכר

"הכי טוב לזרוק את הילד למים". אני (במרכז) עם אבא. מימין: גיל. משמאל: ערן. רגע נדיר בבריכה, 1970

קיץ 1973, אני כבר בן שבע, הגיע הזמן ללמוד לשחות. לא חלילה בכפר המכביה או במלון אכדיה - היכן שהחברים שלי מבלים עם ההורים שלהם בשבתות - אלא במקום שבו מטבילים לימאות ומחשלים ילדים זעופים כמוני: הים. 
שבת בבוקר, עולים על הוויליס. עוד פעם הוויליס הזה, עם פיסות הספוג שפורצות ממושב הפלסטיק הסדוק, ריחות הגריז שאינם מרפים  והרדיו המקרטע שמשמיע בדרך את "שירים ושערים" ואת המערכונים של 'הגשש'. "איך קוראים לצופציק של הקומקום", מצייץ גברי בפעם המיליון, ואבא מתגלגל מצחוק, גם הוא בפעם המיליון, ואני יחד איתו. 

אורי לומד לשוט // ערן בכר

חלום המעבר לטסמניה התנפץ לרסיסים על פני סלון ביתנו. הוא התערבב בתמונות שחור-לבן, שתיארו לנו את החלום ובעיקר את שיברו, הוכתמו בדמעות צער שקופות ונגנזו באחת לתוך קופסת נעלים עם מאות תמונות מחלומות אחרים. אבל אבא אורי החליט - ויהי מה, נוצות התעופה שלו לא יתלשו שוב מכנפיו; הוא חייב למצוא דרך להתנתק מכוח המשיכה המכביד של מדינת ישראל, כמו אסיר החופר בכף את דרכו אל החופש, שהסבלנות היא כלי הנשק היעיל ביותר שעומד לצידו.

הבית בצל הברושים // ערן בכר

אצולה פולנית בלב שכונה תימנית. מימין, בכיוון השעון: סבתא הדסה עם אמא, 1938; משפחת אפלבוים, 1949; אמא, 1939; דוד כרמי, אבא וגילי, סבא נחמיה, אמא, סבתא הדסה וערן, 1961; אמא, 1941; אמא וסבתא, 194

אמא הייתה אומרת שברושים מזכירים לה בתי קברות.  

לי ברושים מזכירים בית אחד בשכונת תל יהודה ברמת גן.  הבית ברחוב רוחמה 33. הבית של סבתא הדסה וסבא נחמיה, שהסתתר מאחורי שורת ברושים. 

זו היתה ועודנה שכונה של יוצאי תימן, ואמא, שעברה לשם עם הוריה מרחוב מלצ'ט בתל-אביב, היתה מאוהבת בעצם האפשרות לאהוב תימנים. ההשתכשכות בפולקלור המקומי העליז על-פי מיטב מסורת צעדי ותימן וסלסוליה נסכה בה את התחושה שהיא תימנייה של כבוד. 

אלפי רסיסים ירוקים של קסם // גיל בכר

חיה דו-גלגלית שלא מהעולם הזה. גילי (מימין) ערן ואמא עם אופני התהילה הירוקים. 1971

קיץ 71', עוד ביקור נימוסין בארמון המוזהב של סבתא הדסה וסבא נחמיה בנחלת יצחק מסתיים ללא אבידות בנפש. כשבפי עדיין טעם המיצפז-אשכוליות מהיקב המקומי, אני נפרד לשלום, יורד במדרגות בדילוגים, מנסה לחמוק מריח הברושים העגום שמכה בנחיריי.