מחר בשעות אחר הצהריים יתכנס הועד האולימפי בבואנוס איירס כדי לבחור את העיר שתארח את המשחקים האולימפיים ב-2020. קשה קצת לעכל את המספר הזה, 2020, ממש מדע בדיוני בימי חיינו הקצרים, אבל אלה מסממניה של הרוח האולימפית, שמפזרת את עול השנים, ומביאה עימה את גביע הנעורים הנצחיים. אולי זה בזכות מירוץ הזמן שמתחדש אחת לכל ארבע שנים עם הישמע התרועה האולימפית של ספירידון סאמארס, ואולי זה משום שאתה אינך מפסיק לחלום לרוץ כמו אלברטו חואנטורנה, לחתור כמו איאן תורפ ולנתר בחן כמו נדיה קומנצ'י.
מחר יזרמו ההמונים אל רחבת פוארטה דה אלקלה במדריד, אל כיכר סולטנהאמט באיסטנבול ואל מרכז שינג'וקו בטוקיו וישאו את עיניהם אל האש האולימפית שתוצת בסוף העשור. זו בחירה לא קלה בין שלוש ערים מרתקות, שנכשלו שוב ושוב בניסיון לזכות באירוח המשחקים בשלושים השנה האחרונות. לרגע אחד ישטפו את הכיכרות פרצי שמחה וגאווה לאומית, והפנקסנים יניחו בצד את טרדות הזיהום הגרעיני (יפן), המשבר הכלכלי (ספרד) ואי-היציבות המזרח-תיכונית (טורקיה). הרי זה מה שתמיד קורה בסקרי דעת הקהל בימים שלפני ההכרעה. המחלוקות נודדות הצידה, וההמונים מצטרפים לחגיגות, יהיה מחירן אשר יהיה.
אם צריך להיכנס לנעליו של אלכס גלעדי, נציגנו-שאינו-נציגנו בועד האולימפי, אינסטבול היא הבחירה המתבקשת, ולו רק כדי שניתן יהיה לדמיין את פני המתכרכמות של שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן ברגע פרסום התוצאות. אבל יש סיבות טובות יותר: הבחירה באיסטנבול תכניס קצת פרופורציות למרחב הלא ספורטיבי הזה, היא תחזק את מעמדה של תורכיה כמעצמה אזורית, היא תציע לעולם חוויה רב-תרבותיות בעיר שבה כל הקלישות על מזרח ומערב - נכונות, והיא תנתק את הוועד האולימפי מהזיהוי האוטומטי עם האינטרסים של אירופה הקלאסית, המדושנת.
זו תהיה מהלומה קשה למדריד, שטוענת לכתר המשחקים בפעם החמישית, וגם לטוקיו, שאמנם אירחה אותם ב-1964, אבל הפסידה לריו בסיבוב הקודם, ובכל זאת, לאיסטנבול - ואנחנו משוחדים כאן - פשוט מגיע. הרכבות לא מהירות כמו בטוקיו ובמדריד, אבל התורכים בונים ונבנים מהר והציגו בקמפיין הזה חזון אולימפי עממי וכובש, שמוציא את המשחקים לרחובות. והפידה. גם בזכותו.
בשיאו של המשבר עם ישראל, הזמינו התורכים לאיסטנבול את מרק ספיץ כדי שיצהיר על תמיכתו במועמדות העיר. זה כמובן לא מקרי שאגדת הבריכה הכי יהודית בתולדות המשחקים נקראה לשטוף בכלור את הכתמים שארדואן הותיר במדיניות החוץ התורכית. ספיץ או לא ספיץ - כל זה לא הפריע לליברמן להכתיר את ארדואן בשבוע שעבר כממשיך דרכו של גבלס. לפחות בנקודה הזאת אפשר להיות רגועים. את מדליית הזהב בתחרות הכסא הנמוך ביותר כבר לקחנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה