| ||
אני לא זוכר את התמונה הזאת, אבל אני אשמח לנסות לדמיין אותה. אבא, ערן, גילי ואני מסתדרים לצילום משפחתי ביום חורף שמשי בחצר האחורית של סבא וסבתא בכפר סירקין. עצי התפוז כורעים תחת עומס הפרי. העשבים גבהו לאחר הגשם.
אבא והאחים שלי לובשים חולצות צווארון מתחת לסוודרים עבים; אלה של ערן וגיל נסרגו על-ידי סבתא חיה, זה של אבא הגיע בחבילה מאמריקה. כבר קשה לי לזכור מתי היינו כל-כך מסודרים, אבל אמא תמיד ניסתה לשוות לנו מראה חגיגי בביקורים אצל סבא וסבתא.
אלה תפאורה ושחקנים שצלם משפחתי בעל יד מיומנת לא ירצה להחמיץ. מן הסתם היה זה הדוד בני, בעלי צלמניית 'צליל' בתל אביב ולימים בית הקולנוע "צליל" בצפת. אלומת קרני השמש שנופלת מאחור מספקת לו תאורה אידאלית. עכשיו נותר לסדר אותנו במבנה משולש. הילדים נאספים לטור אופקי מדורג, אבא מתיישב בתנוחת כיפוף ברכיים ורוכן קדימה כנקודת משען ארכימדית.
בהתאם להוראות הבמאי, אנחנו מישירים מבט למצלמה ומפיקים חיוכים משתובבים, אבל עין המבוגר המפויסת שלי מבקשת כרגע להתעכב על תנועות הידיים הלא מתוכננות. בתוך המבנה המשולש נוצר מעגל מטפיזי של נגיעות ומחוות: אצבעותיו של גילי מרפרפות בעדינות על ראשו של ערן, אולי אפילו ממוללות את שערותיו; ידו הימנית של ערן לופתת את העגלה ועוזרת לו להתייצב בעוד ידו השמאלית נשלחת אל מאחורי ראשו של אבא בצורת קרניים קונדסית; כף ידי הימנית קפוצה בעגלה ואילו השמאלית מגששת אחר זרועו של אבא ונאחזת בכפל של סודרו.
קל לנחש איך אבא נקרא להצטרף בחטף לתמונה רק לאחר שדוֹדבֶּני - כפי שכינינו אותו ברצף - הרכיב את טור הילדים המופתי שלו: הוא מסרב להיפרד מסיגריית האל-על שלו, את שרווליו הפשיל לאחור בחופזה, זרועו הימנית נשענת קלות על דופן העגלה. הוא טעון באנרגיות של אדם צעיר שעתידו עוד לפניו. עול ההורות מבצבץ מהתנוחה הלא מתמסרת שלו.
זו אולי התמונה הכי אינטימית של ארבעתנו באלבום המשפחתי, לא כי שכחו לתעד אותנו, אלא בגלל שרגעים קרובים כאלה לא היו נפוצים אצלנו. אין מה לחפש כאן חיבוקים חמים, וגם לא אשמים. לאבא לא היתה שהות לעיין בספרי הדרכה להורים. בגיל 11 הוא נשלח לגדל את עצמו בקיבוץ עין החורש, בגיל 21 התחתן ועלה על משאית. כאן בתמונה הוא בן 32, עובד מבוקר עד לילה בתיקונים ומתכנן לסדר לנו עוד השנה חיים טובים יותר באוסטרליה.
|
רק בעשור הרביעי לחייו הוא יקח נשימה ארוכה ויתחיל לסדר גם את עצמו: בים ומעבר לו, בצלייה טקסית כמעט של דגים, במרחבים על האופנוע, בכתיבת חמשירים רומנטיים לאמא. בעשור הבא כבר תכה בו המחלה לראשונה, וחייו יקרעו ממנו בנתחים גסים, נתח אחר נתח. הוא לא יזכה להתענג על נכדיו, אנחנו לא נזכה בחסד הורינו המתבגרים.
באביב הקרוב נציין 21 שנה בלעדיו ליד עצי התפוז בכפר סירקין. משמח אותי לגלות באקראי בערימת התמונות הישנות את יד התינוק השמנמנה שלי נשלחת בביטחה אל זרועו החסונה של אבא כמו מבוגר אחראי בן שנה. מצער אותי שלא הייתי מסוגל לומר לו פעם נוספת: אבא, אל תדאג, יהיה בסדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה