אורי לומד לשוט // ערן בכר

חלום המעבר לטסמניה התנפץ לרסיסים על פני סלון ביתנו. הוא התערבב בתמונות שחור-לבן, שתיארו לנו את החלום ובעיקר את שיברו, הוכתמו בדמעות צער שקופות ונגנזו באחת לתוך קופסת נעלים עם מאות תמונות מחלומות אחרים. אבל אבא אורי החליט - ויהי מה, נוצות התעופה שלו לא יתלשו שוב מכנפיו; הוא חייב למצוא דרך להתנתק מכוח המשיכה המכביד של מדינת ישראל, כמו אסיר החופר בכף את דרכו אל החופש, שהסבלנות היא כלי הנשק היעיל ביותר שעומד לצידו.

לאחר שניסיון המעבר דרך האוויר נכשל, הים נראה כאלטרנטיבה סבירה ואפילו מהנה. למרות כל הקשיים הכרוכים בכך, טווה אבא תוכנית חומש ומקבל עם עצמו החלטה - "אני לומד לשוט". זה קורה בבוקר חורפי אחד ב-1971. אבא אוסף אותי בוויליס המפורסם, וביחד אנחנו פורצים את גבולות תל גנים, חוצים את רחוב מודיעין, חולפים על פני גבעתיים ופונים מערבה לכיוון רחוב ארלוזורוב, שבסופו שמאלה מתגלה לנו שובר גלים חדש שלימים יקרה בישראל - מרינה תל אביב.

אבא מחנה את הוויליס ואנחנו מתייצבים בפתחו של משרד המרינה, או יותר נכון - ליפט עץ לא גדול מכוסה ביריעת ניילון נגד גשם ומחולק במחיצת דיקט, שזוג כפות רגליים מבצבצות מאחוריו, ומשמש בבלאגן אחד גדול משרד, בית ספר לשיט, מלתחה ומחסן. 

אבא נעמד מול השולחן שמעברו האחר יושבים להם זוג צעיר - גיורא ומיכל קידר - ומודיע להם חגיגית: "אני רוצה ללמוד לשוט". 
"באת למקום הנכון", אומר לו גיורא, שמסתבר שהוא ואישתו מחזיקים בחלום רם ונשגב משל אבא - בניית מרינה ראשונה ליאכטות בישראל.

"מתי תרצה להתחיל", שואל גיורא.

"תראה", עונה אבא, "אם אני כבר כאן, אז למה לא עכשיו". 

"אין בעיה", עונה גיורא ופונה אל מאחורי המחיצה. זוג כפות הרגליים שהסתתר מאחוריה מתעורר לחיים וחושף במלוא קומתו בחור מתולתל ומזוקן עם עיניים טובות וביישניות. 

"תכיר, איציק, הוא ילמד אותך לשוט", אומר גיורא. 

ברגע אחד המשרד הופך לבית ספר, דפים חלקים נשלפים, חיצים וסירות מצוירים ושפה חדשה נפרשת בפנינו, עם מונחים כמו 'חרב', 'קדמית', 'תורן', 'מהפך' ועוד עשרות מלים חדשות שכלל לא ידענו על קיומן בשפה העברית. ככה אני יושב איתם שעור ועוד שיעור ורואה את אבא גומע בשקיקה את נוסחאות הפלא של איציק לשיט עצמאי ובלתי תלוי.

לאחר התיאוריה עוברים המדריך המזוקן ותלמידו לשיעורי הפלגה מעשית. כשהם ישובים בתוך סירת "גלית" ועטופים במעילי סערה צהובים סטייל חברת חשמל, הם מתנתקים מכוח המשיכה של החוף בעזרת רוח חורפית קרה, מפליגים מערבה, מעבר לשובר הגלים, נעלמים מחוץ לטווח הראייה שלי. 

ואני עומד על החוף השומם, ממתין להם בקוצר רוח, קצת בחששות - בכל זאת, אבא מעולם לא עלה על סירה, אולי על חסקה בצעירותו, אבל לא יותר מזה - עד שהם שבים וקרבים ואבא מבצע את כל הפעולות הנדרשות: הרמת חרב והגה, שיחרור המפרש וסיבוב הסירה 180 מעלות לכיוון הגלים. כולו רטוב ורועד מקור, אבל החיוך על פניו אומר הכל: אושר אחד גדול. 

חיוך גדול שמסתיר אחריו סוד קטן. אבא בהפלגה ליוון, קיץ 76'

בדרך חזרה הביתה אני חוקר את אבא מה עבר עליו בשעות האלה, והוא חולק איתי את חוויות השיט, חוזר איתי על המושגים מהשפה החדשה שלמדנו ושרק שנינו יודעים כרגע; שפה שתהפוך תוך זמן קצר ללשון השגורה בביתנו,  שתעצב ותגבש את חיינו.  

וכך אני ממשיך להתלוות אל אבא לכל שיעור ושיעור, עוזר בהרכבת הסירה, צופה בעיניים כלות אחר הפלא הצף, עוקב בעניין אחר ההתקדמות שלו, מנסה לדלות כל פיסת מידע שתסייע לי, הילד שנישאר על החוף, ולאבא שהפליג לים, לתאר בפני אמא - זו שאף פעם לא למדה לשחות - את עוצמת החוויה החדשה: המאבק בגלי החוף בעת היציאה לים, הפלגה ב'קדמית' וב'מלאה' עם סכנת התהפכות, טלטלת הגלים והקור.

כשאבא מסיים את הקורס ומקבל תעודה המסמיכה אותו כ"חברו הטוב של נפטון", הוא ממהר לממש את חלומו והופך לבעליה הגאים של סירה אמריקאית מדגם OD 11  - אותה הוא קונה במחיר מציאה ממפעל הסירות "סנפיר" בחיפה. שם, שימשה כמה שנים קודם לכן כמודל תבנית ליציקת אחותה הישראלית, שתיקרא "גלית".

מעתה הסירה והשיט הם הציר שסביבו סובבים חייו של אבא. הסירה מאוחסנת לה במרינה בתל אביב, כשהיא שוכבת על גבי שני צמיגים מתחת לכיסוי ברזנט כבד המהודק באבנים; שאר חלקיה - התורן, המנור, המפרש, ההגה והחרב - תופשים מקום של כבוד בוויליס, מה שגורם לאבא לחשוב יותר ויותר על שיט ופחות ופחות על עבודה. הרגעים הפנויים אותם גונב אבא ויוצא לשוט הופכים לשעות ולימים. אבא נעשה שיט מיומן, צובר ניסיון ו'שעות ים' ומכיר חברים חדשים שלכולם מכנה משותף אחד - אהבת השיט והים. 

וכך חוזר הטקס הזה על עצמו במשך שנים: אבא פורק את הציוד מהוויליס, מרכיב את הסירה, יוצא לים, חוזר למרינה באור אחרון, שוטף את הסירה ואת הציוד באהבה רבה, עוטף אותה בברזנט ונוסע הביתה כשחיוך מרוח על פניו; חיוך גדול שמסתיר מאחוריו סוד קטן - אבא החליף את הכנפיים – במפרשים שלוקחים אותו מערבה מכאן; מפרשים שישיטו גם אותי ואת משפחתי מערבה אף יותר עד לפלמה דה מיורקה; מפרשים שישאו גם את בני בר צפונה, עד לסאוטהמפטון, אנגליה, בדרכו להגשמת החלום האולימפי.

,נכתב בגעגוע לאבא אורי

ערן