 |
| חיה דו-גלגלית שלא מהעולם הזה. גילי (מימין) ערן ואמא עם אופני התהילה הירוקים. 1971 |
משמאל למדרגות חונה אחר כבוד (מפוקפק) ה"טילון", הטוסטוס הכחול של נחמיה - כשעל המראה הימנית נחה לה הקסדה הכתומה-לבנה שלו, מרופדת מבפנים בקלקר. כשסבא היה דוהר על הטוסטוס לעוד קליינט מרוצה – צלליתו החולפת נראתה לנו כמו זו של איזה נוח-בר-מוח. הקסדה לא ממש ישבה לו על הראש, אלא יותר על הפדחת.
אני סוגר את השער, מעיף מבט על תיבת הדואר שעוצבה כבקתת גמדים חומה-אדמדמה עם ארובה אופטימית; פונה שמאלה ברחוב רוחמה, חולף על פני הגינה השכונתית, מתקרב לעבר רחוב עוזיאל הרוגש, ואז, בלי שום הכנה מראש, זה קורה לי - חזיון מרגש ועוצמתי מתרחש ממש לנגד עיני, בוהק בשמש העזה ומפזר עליי אלפי רסיסים ירוקים של קסם. ֿעליי ועל רחוב בשחור-לבן.
בחלון הראווה של מתקן האופניים ישראל שמרגד ניבטת אלי בפרופיל חיה דו-גלגלית שלא מהעולם הזה. הצבע - ירוק עז עם נצנצים; הגלגלים - שמנים מהרגיל; הכידון - סטייל "איזי ריידר"; וגולת הכותרת - כסא "בננה" ירוק. וואו! נכון, לא הייתי הילד הכי מעודכן בכיתה, אבל בדיעבד - אמריקני שהקדים את זמנו.
במשך חצי שעה אני תוקע מבטים מזוגגים בפלא, ואז ממשיך במעלה עוזיאל, כשתחושה של ריגוש והתעלות מביאה אותי הביתה. זו אהבה ממבט ראשון, אני בטוח, וצונח על המיטה, עדיין מסוחרר כולי מעוצמת המפגש. האם האופניים הגזעיים האלה, כאלה חדשים מהחנות, יכולים להיות שלי? האם מישהו יסכים לקנות לי אותם בסכום האגדי של 400 לירות? הרי בכסף הזה אפשר לקנות 400 מנות פלאפל!
וכך, במשך חודש שלם, אני עולה לרגל לחנות, עם החשש שאינו מרפה - האם הם בכלל עדיין שם? וגם המחיר, גם הוא עדיין בלתי נתפס כשהיה? שוב ושוב אני חולף על פניהם בויליס עם אבא בדרך לתיקון, והם פשוט מסרבים להיפרד ממני.
הזיות לא יועילו כאן, וכדי לקנות את האופניים אני חייב לעשות משהו קיצוני. אני מחשב את כל הלירות שחסכתי ועוד אחסוך השנה מעבודה עם אבא באינסטלציה, אבל בקושי מגיע למאה. איכשהו, בסוף אני אוזר אומץ, כי כמה כבר אפשר לשאת את האהבה האלפטונית הזאת.
"אבא", אני תוקף אותו בחיוך מבויש ובמבט של קוקר-ספניאל. "אני חייב לקנות את האופניים הירוקים עם הכסא בננה, אני אעבוד אצלך כל החיים שלי!".
"כל החיים?"ֿ
"כן, כל החיים!"
"מבטיח?"
"מבטיח! מבטיח!"
"גילי, עשינו עסק", הוא מנסה לכבוש את צחוקו המתפקע. "אתה מקבל אופניים, אבל עובד אצלי כל החיים באינסטלציה!".
 |
| "אבא, אני אעבוד אצלך כל החיים באינסטלציה!". גילי בחנות, 1971 |
עוד לפני שאני מספיק להגיד ג'ק רובינסון - בשנות השבעים תמיד לא הספקנו להגיד ג'ק רובינסון - אבא ואני כבר על הויליס, בדרך לישראל מהאופניים, שכבר התעייף מלראות אותי עושה רונדלים ליד הויטרינה. אבל הפעם - זה על באמת. מהפרסומת שעל הקיר מחייך אליי הכושי שנמלט מאריה על גבי אופני ראלי, אבא שולף מהכיס האחורי התפוח שלו ארבעה שטרות כחלחלים של הרצל, וישראל מעביר לי את המושכות ואומר: "ילד, תשמור עליהם, כן".
הם חיכו רק לי, יפים ומבריקים, בדיוק כמו שחלמתי. בימים הראשונים אני מרגיש כמו אביר שעולה על סוס אצילי. הכסא - מושלם; הידיות של הכידון הרחב - מושלמות. הירוק - נוצץ, הכי נוצץ. דחיפה קטנה, ואיזו הנאה שמימית. אני מלך המדרכה והכביש. יש לי אופניים משלי.
בהמשך אני מלמד את עצמי להרים גלגל באוויר. איזה כיף.
במשך שעות, הלוך וחזור בעלומים, שואט קדימה על האספלט, מצמיד קרטון עם אטב לגלגל כדי לנגן על השפיצים, עד שכל הבנים מתים מקנאה והבנות מתעלפות מהתעוזה; עד שהאופניים הופכים לחלק בלתי נפרד חלק ממני, המפתח לחופש ולהגשמה עצמית.
בשבתות אני רוכב עליהם מתל גנים עד צופי ים שבירקון, בכל מזג אוויר. אפילו עד רמת השרון הם נושאים אותי בגישושי אחר ההורמונים המתעוררים. הם שם לצדי, עדים לנשיקה הראשונה שלי, כשכל הדרך חזרה אני טס עליהם הביתה בסלאלום, גם הפעם בתחושת שמחה והתעלות.
 |
| כלי להגשמה עצמית. עם ערן (מימין) ואמא בחצר. 1971 |
בשבתות אני רוכב עליהם מתל גנים עד צופי ים שבירקון, בכל מזג אוויר. אפילו עד רמת השרון הם נושאים אותי בגישושי אחר ההורמונים המתעוררים. הם שם לצדי, עדים לנשיקה הראשונה שלי, כשכל הדרך חזרה אני טס עליהם הביתה בסלאלום, גם הפעם בתחושת שמחה והתעלות.
אני כבר לא זוכר מי נפרד ממי ראשון, ולמה זה נגמר בינינו. אולי הם החלידו ואיבדתי עניין, ואולי הייתי חייב לזנוח אותם ֿלטובת אופניים מקומבנים עם מנוע, ואולי הקשר בינינו מת עם כל הדאווין הזה של הסבנטיז. ובכל זאת, הם היו האהבה הראשונה שלי. ירוקה לעד עם נצנצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה