| ||
רמונט. גם אנחנו עושים רמונט. איזה צליל נהדר היה למילה הזאת. ולא סתם רמונט, אלא רמונט במטבח, עם פורמייקה כמו באמריקה ומזווה נשלף על גלגלים כמו באמריקה ושיש איטלקי כמו באמריקה ואולי אפילו מקרר משוכלל כמו הווסטינגהאוז הענק של השכנים מאמריקה, זה עם השתי דלתות מקדימה והמכונה שמייצרת קרח ישר לכוס.
החלומות היו בשמיים, ותכנית ההרחבה של אבא יצאה לדרך. הנגר ניגר, החשמלטור חישמל, אבא חיפה בקורות עץ אורן ואמא בחרה טפט פסים בצבע זהוב-סיגליות עם דוגמת פייזלי. תוך ימים הפכה המבואה בכניסה האחורית של הבית לאגף החדש של המטבח הישן. מטבח, שלא היה בו שום דבר אמריקני, למעט דלפק ארוך, צר ומעוגל דפנות, שהוצמד לקיר, והזכיר לנו דיינר. אמריקני. תכירו: שולחן האוכל החדש שלכם. כוננית פורמייקה בצבע אוקר עם פס חום מסביב. פאר החשיבה העיצובית והקולינרית של אמא ואבא. כאן, מול הטפט בגוונים המרגיעים, תעבירו את שארית חייכם הבוגרים, בניסיון להבין האם ארוחה משפחתית זו המצאה ישראלית. או יותר נכון, המצאה של פרענקים. כי באמריקה, כמו באמריקה, אוכלים לבד במזנון דרכים אמריקני.
לאמא כל זה לא היה מובן, ואולי מובן מדיי. "תסגרו את הדלת כשאתם יוצאים מהמטבח, אתם לא גרים בתחנת רכבת", היא חזרה ונזפה בנו, בעודה מנסה להציל מהאש את הספציאליטה המוקרם שלה: ספגטי של "אוסם" עשויים יתר על המידה עם טונה של "גוש חלב" מומס.
ברוב המקרים, כשלא הספקנו למחוץ למוות איזה טוסט עם עגבנייה בטוסטר-גריל האדום של אמקא, היא השתדלה הרבה פחות: חביתה מקושקשת עם תירס מתוק מקופסה, מישהו? עגבנייה מרוסקת בפומפייה עם תועפות סוכר? אולי חלה מטוגנת לשבת בבוקר? קשה לדמיין אותה עומדת במטבח ומכינה אפילו את המתכונים הבסיסיים האלה. כי אמא לא ידעה לבשל ולא רצתה לבשל. ובהמשך גם היתה נחושה להפוך לאשה עובדת ויוצרת, אז היה לה תירוץ לא לבשל.
| ||
בראש המסודר של אמא, נדמנו לעדר של עזי בר, שלא שומרות על הרגלי אכילה נכונים. "מיקי!", היא היתה רועמת על אבא בעודו מנסה להדביק חתיכת פסטרמה לפרוסה של לחם אחיד עם מעט מיונז. "אולי תשב ותאכל ליד השולחן כמו בנאדם, במקום לזלול מהשיש כמו איזה חורני". ואבא, שלא כל-כך שש להתווכח איתה, היה משפיל את עיניו ומפנטז על הרגל הקרושה שיאכל למחרת בצהריים במסעדת הפועלים של רעיה באזור התעשייה של גבעתיים.
בבגרותינו ובזקנתה, כשהגענו לבקר, עשתה אמא מאמץ אחרון להאכיל אותנו. "מה עם הסלט טונה, אף אחד לא רוצה סלט טונה?", היא ניסתה לשווק את רפרטואר מתכוני שנות השמונים שלה. "ודג סול? אתם אוהבים דג סול", שלפה בזריזות, בעודנו תוקעים מבטים חומלים בדג המעולף שצף ברוטב לבנבן-אפרפר. "יצא לי נהדר!",
בסופו של דבר, מבלי להודות בתבוסתה, הרימה ידיים, וחזרה לאוכל המוכן והטוב. "אתה חייב לטעום את הפשטידת תרד הזאת, היא מ-שו!", הכריזה בתרועת ניצחון, כשהיא שולפת מהטוסטר מגשית מחוממת מהמעדנייה של 'האחים שקד'. "ואתה יודע מה, בכלל לא יקר, היום פשוט לא משתלם לבשל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה