בשתי דקות, עם המון רגש // ניר בכר

אנחנו גרים בצד של הוילות (לא רואים). אמא, ערן, גיל וניר, 1968

אמא שלנו תמיד היתה רגישה לענייני מעמדות. עם זוג הורים פולניים, שהשקיעו את מיטב החסכונות מהנגרות של סבא בפתיחת קונדיטוריה עם עוגות קרמשניט, היה צריך יותר מעבודה קשה, כדי לשרוד בג'ונגל הבורגני.


אחרי שאבא הפך מנהג משאית לאינסטלטור ופתח חנות (חנות!) לחומרי בניין, החלו שנות הבוננזה שלנו: במקום דירת שלושה חדרים רועשת ליד כיכר נוח - בית דו-משפחתי צנוע ברמת יצחק ("אם ישאלו, תגיד שאתה גר בתל גנים"); במקום טיולים משפחתיים לכנרת ("אבא!!!! מתי נגיע???") - הפלגות לאיי יוון ולתורכיה ("בכל חור- בית מלון, התורכים האלה, מאד מתקדמים") וטיסות צ'רטר לאירופה הקלאסית ("ותודה שטסתם מעוף"); ובמקום מלחמת גושים בשדה עם דודי ילוב ויוסי רוקני ("תיזהר שלא תוציא למישהו עין") - משחק טלוויזיה "אטארי" שאבא הביא לנו מפאריז. טינק. טאנק. טינק. טאנק. קצת מונוטוני, אבל הכי דיגיטלי. שחור ולבן בצבעים. 

אמא הפכה את הציור מתחביב למקצוע, ולימדה אמנות בבית הנוער בגבעתיים; ואבא השקיע את רוב מרצו בקידום המיזם האולימפי של המשפחה: שיט מפרשיות תחרותי.
בהתחלה ב"גלית", ואחר כך עם גילי וערן ב-420. ואחר כך ב-470. עם ספינקר. ובלי ספינקר. המרינה. שדות ים. קשקאיש. הייר. ושוב המרינה. וברוקמן. ופרידלנדר. וסמגורה. ומוגיטה. וריח הפיברגלס על המים. ושלא תאחרו לסבתא, כי בסוף אני יוצאת הרעה. 
מה שכן, זה תפס. ערן וגיל מילאו את הארון בגביעים ובמדליות, וכתבו עלינו בעיתונים (בקרוב בבלוג זה: "נער בן 15 חותר לאולימפיאדה", בחזרה לסיפורים הגדולים של "מעריב לנוער") ועכשיו כבר כולם ידעו מי זה בכר. בסגול. לא בפתח. תמיד תתקן. שלא יחשבו שאנחנו פרענקים. 
בעיני רוחה, אמא תמיד חשבה שמוטב לנו לשמור פאסון של אצולה אוסטרו-הונגרית. הרי סבתא לא נולדה בכלל בפולניה. אלא ברוסיה הלבנה; ואבא הוא לא רק אינסטלטור. כששואלים אותך, תגיד שהוא קבלן שיפוצים; וכשאני מתקשרת לבנק, אני תמיד אומרת: מדברת דוקטור בכר. כי ככה מקבלים יחס יותר טוב. 

אבא היה אדיש להגדרות האלה. כשהוא היה דוהר ברחבי השכונה עם הויליס המיתולוגית שלו, ולצדו הכלב גורי - המיתולוגי לא פחות - לא היה מאושר ממנו: שיער החזה הלבן של שניהם מתבדר ברוח, חלל הקבינה מדיף ניחוחות של כלי עבודה מגורזים, והכתובת ההיא על הטנדר שאין לטעות בה: "אורי וגורי". צוות לעניין. השריף של תל גנים ועוזרו הנאמן. 

ובבוקר שאחרי, רגע לפני שהיה יוצא מהבית, הוא שוב היה משאיר אחריו שיר קטן, כזה שעשה לאמא את היום. "ממש בשתי דקות, עם המון רגש", כפי שתיארה כמה שנים לפני מותה, כשנדרשה לתמצת בשני דפים את קורות חייהם.
הנה כמה שירים משנות השמונים שאמא שיחזרה מהפתקים שאבא השאיר לה: 

פרחים אומרים הכל, וחרציות יותר מכל. שירים ממיק למיקוש

אבא שלנו לא היה רק אינסטלטור. הוא היה טרובדור לעת מצוא. אמא תמיד ידעה את זה והשוויצה בחרוזים שכתב לה, אבל טרובדור זה לא מקצוע שכותבים עליו בטפסים של בית הספר.
אז אולי לקראת הסוף דווקא היא - הפולנייה המגניבה שתמיד דאגה לאפר קצת את המציאות - אימצה את חוכמת החיים שתמיד הטיפה לה: "מה אכפת לי מה יגידו. ככה א-ני רוצה, ושכולם יקפצו".  

ניר