בֶּכֶר במובן בַּכַר // ניר בכר

מוצא הבכרים מפינסק. מימין: סבא רבא אברהם בכר בשבי הגרמני, 1915; סבא צבי בכר, 1930 בקירוב

"למה בַּכַר?! למה בַּכַר?!", היתה אמא נדרכת בכל פעם שמישהו העז לשבש את שם המשפחה שלנו. "אנחנו בֶּכֶר. בַּכַר זה בכלל תורכי או בולגרי". בֶּכֶר תמיד צילצל לאמא יותר נכון ואריסטוקרטי - שלא לומר הרבה פחות פרענקי - ומי שלא הקפיד בהגיית השם, היה מסתכן בשיעור מזורז בדקדוק. "ויש לזה גם משמעות בעברית", היא היתה מטעימה עם קורטוב של ידענות גנאולוגית, "בֶּכֶר זה גמל צעיר".

טוֹב שָכֵן // חיים באר

את הריאות הירוקות של גן הבושם הסמוך לבית ילדותינו מקיף כביש מעגלי שעובר בין הרחובות עלומים - שבו גדלנו - ללב הזהב - שבו מתגורר עד היום ידידו של אבא, הסופר חיים באר. השמות הפרחוניים הללו, שנבחרו כדי לבטא את חזון עיר הגנים בימיו של ראש העיר המייסד קריניצי, הולמים גם את החברות שליבלבה בין השניים והוסיפה צבע ללחייה של השכונה המצטנעת בצלה של תל גנים הנחשבת.  את הריאות הירוקות של גן הבושם הסמוך לבית ילדותינו מקיף כביש מעגלי שעובר בין הרחובות עלומים - שבו גדלנו - ללב הזהב - שבו מתגורר עד היום ידידו של אבא, הסופר חיים באר. השמות הפרחוניים הללו, שנבחרו כדי לבטא את חזון עיר הגנים בימיו של ראש העיר המייסד קריניצי, הולמים גם את החברות שליבלבה בין השניים והוסיפה צבע ללחייה של השכונה המצטנעת בצלה של תל גנים הנחשבת.

הפעם הראשונה // ערן וגיל בכר

ראינו גופות של חיילים ירדנים. אמא, גיל וערן בטיול לגדה, יוני 67'

שתינו קוקה קולה ואכלנו בייגלה עם זעתר. הטיול לגדה, יוני 67

שלושה ימים אחרי מלחמת ששת הימים נסענו לבקר בירושלים המשוחררת עם שמיל של לילך, הגיבור הגבוה מהצנחנים שלא נפרד מהמדים. בדרך עברנו בנבי סמואל (גבעת הרדאר) ועצרנו לתצפית על העיר, כשמסביבנו, בתעלות של בסיס הליגיון הירדני, עדיין שוכבות גופות של חיילי אויב. זו היתה הפעם הראשונה שראינו אנשים מתים. 

זה שנולד ליד הים // ניר בכר

"הכי טוב לזרוק את הילד למים". אני (במרכז) עם אבא. מימין: גיל. משמאל: ערן. רגע נדיר בבריכה, 1970

קיץ 1973, אני כבר בן שבע, הגיע הזמן ללמוד לשחות. לא חלילה בכפר המכביה או במלון אכדיה - היכן שהחברים שלי מבלים עם ההורים שלהם בשבתות - אלא במקום שבו מטבילים לימאות ומחשלים ילדים זעופים כמוני: הים. 
שבת בבוקר, עולים על הוויליס. עוד פעם הוויליס הזה, עם פיסות הספוג שפורצות ממושב הפלסטיק הסדוק, ריחות הגריז שאינם מרפים  והרדיו המקרטע שמשמיע בדרך את "שירים ושערים" ואת המערכונים של 'הגשש'. "איך קוראים לצופציק של הקומקום", מצייץ גברי בפעם המיליון, ואבא מתגלגל מצחוק, גם הוא בפעם המיליון, ואני יחד איתו. 

אורי לומד לשוט // ערן בכר

חלום המעבר לטסמניה התנפץ לרסיסים על פני סלון ביתנו. הוא התערבב בתמונות שחור-לבן, שתיארו לנו את החלום ובעיקר את שיברו, הוכתמו בדמעות צער שקופות ונגנזו באחת לתוך קופסת נעלים עם מאות תמונות מחלומות אחרים. אבל אבא אורי החליט - ויהי מה, נוצות התעופה שלו לא יתלשו שוב מכנפיו; הוא חייב למצוא דרך להתנתק מכוח המשיכה המכביד של מדינת ישראל, כמו אסיר החופר בכף את דרכו אל החופש, שהסבלנות היא כלי הנשק היעיל ביותר שעומד לצידו.

אלפי רסיסים ירוקים של קסם // גיל בכר

חיה דו-גלגלית שלא מהעולם הזה. גילי (מימין) ערן ואמא עם אופני התהילה הירוקים. 1971

קיץ 71', עוד ביקור נימוסין בארמון המוזהב של סבתא הדסה וסבא נחמיה בנחלת יצחק מסתיים ללא אבידות בנפש. כשבפי עדיין טעם המיצפז-אשכוליות מהיקב המקומי, אני נפרד לשלום, יורד במדרגות בדילוגים, מנסה לחמוק מריח הברושים העגום שמכה בנחיריי.

כמו בתחנת רכבת // ניר בכר

ואת שולחן האוכל הישן הפכנו לפינת יצירה. ניר, 1975

רמונט. גם אנחנו עושים רמונט. איזה צליל נהדר היה למילה הזאת. ולא סתם רמונט, אלא רמונט במטבח, עם פורמייקה כמו באמריקה ומזווה נשלף על גלגלים כמו באמריקה ושיש איטלקי כמו באמריקה ואולי אפילו מקרר משוכלל כמו הווסטינגהאוז הענק של השכנים מאמריקה, זה עם השתי דלתות מקדימה והמכונה שמייצרת קרח ישר לכוס.   

תמונות פספורט // ערן בכר

"על גופתי", הכריזה סבתא הדסה. צילומי הויזה לאוסטרליה

שנות הששים, כבר אמרנו, לא זכורות במיוחד לטובה, גם לא עבור מי שהצליחו להתענג על לקרדה משובחת מחבית עץ, וסיגריות אל על שטוח בלי פילטר. 
המיתון חגג, אפילו מי שנותרו מחוסרי עבודה - פוטרו, וחבילות שהגיעו מאמריקה עם בגדים משומשים וקופסאות שימורים, שיפרו קצת את מצב הרוח והעלו את מפלס האופטימיות, לפחות עד המשלוח הבא. 

בשתי דקות, עם המון רגש // ניר בכר

אנחנו גרים בצד של הוילות (לא רואים). אמא, ערן, גיל וניר, 1968

אמא שלנו תמיד היתה רגישה לענייני מעמדות. עם זוג הורים פולניים, שהשקיעו את מיטב החסכונות מהנגרות של סבא בפתיחת קונדיטוריה עם עוגות קרמשניט, היה צריך יותר מעבודה קשה, כדי לשרוד בג'ונגל הבורגני.

נוסעים לפרוסקים // ערן בכר

אני, גילי וערן אושרוב - בבגז'. הפז'ו של אושרוב

"אתה מחכה ליד השער של בית ספר", אמר אבא, "אנחנו אוספים אותך ונוסעים ישר לירושלים". ואז הם מגיעים: שלמה אשרוב נוהג, עמליה לידו, אמא חיה ואבא אורי מאחורה עם שני האושרובים הקטנים. אני , גילי וערן אושרוב  - בבגז'. נסיעה ממוצעת של שעתיים וחצי ועוד חצי שעה ככה כדי לקרר את האוטו (פז'ו 404 סטיישן), שמעלה קיטור איך שהוא מריח את שער הגיא. 

מגיעים בזחילה, יוצאים בזחילה, וגם זוחלים במדרגות לקומה שישית. ההצגה מתחילה. הילדים, בעיניים פעורות, מחכים למופע של פרוסק. "לא תאאאמממין מה בצלאל אחי שלח לי, פצצות סירחון, פצצת שלג ,עט מחשמלת (כזאת שניסית לבנות), גוש בצורת חרא, סוכריה בטעם של חרא, שקית שעושה רעש של פלוץ, פלוץ שעושה רעש של שקית", ומה לא. ובינתיים בצד, אתי נאנחת, "חיל'ה, אין לי כוח, תאמיני לי". 

זה היה המופע  הכי טוב בזמנים ההם - שנות השישים, סוג של בידור ופולקלור שלא הכרנו. 

לאמא ואבא היה כישרון לעשות חברויות עם אנשים שהיו בפאזה שונה משלהם  - וחבריות שהחזיקו שנים. אצל פרוסק, ראיתי בפעם הראשונה: סירת מנוע - וסקי מים; מנגל עם שיפודים; אוטו אלקמינו עם צפצפת יונקל דודל ועוד מבחר אפשרויות; מכנסי ג'ינס אמיתיים; וסטייל - הרבה סטייל. 

וגם כושי - חבקוק קראו לו. 

ערן