הפעם הראשונה // ערן וגיל בכר

ראינו גופות של חיילים ירדנים. אמא, גיל וערן בטיול לגדה, יוני 67'

שתינו קוקה קולה ואכלנו בייגלה עם זעתר. הטיול לגדה, יוני 67

שלושה ימים אחרי מלחמת ששת הימים נסענו לבקר בירושלים המשוחררת עם שמיל של לילך, הגיבור הגבוה מהצנחנים שלא נפרד מהמדים. בדרך עברנו בנבי סמואל (גבעת הרדאר) ועצרנו לתצפית על העיר, כשמסביבנו, בתעלות של בסיס הליגיון הירדני, עדיין שוכבות גופות של חיילי אויב. זו היתה הפעם הראשונה שראינו אנשים מתים. 

שחור ולבן בצבעים // ניר בכר

אבא, גיל (עומד), ערן ואני בעגלה, כפר סירקין, 1967

אני לא זוכר את התמונה הזאת, אבל אני אשמח לנסות לדמיין אותה. אבא, ערן, גילי ואני מסתדרים לצילום משפחתי ביום חורף שמשי בחצר האחורית של סבא וסבתא בכפר סירקין. עצי התפוז כורעים תחת עומס הפרי. העשבים גבהו לאחר הגשם. 

אבא והאחים שלי לובשים חולצות צווארון מתחת לסוודרים עבים; אלה של ערן וגיל נסרגו על-ידי סבתא חיה, זה של אבא הגיע בחבילה מאמריקה. כבר קשה לי לזכור מתי היינו כל-כך מסודרים, אבל אמא תמיד ניסתה לשוות לנו מראה חגיגי בביקורים אצל סבא וסבתא. 

אורי לומד לשוט // ערן בכר

חלום המעבר לטסמניה התנפץ לרסיסים על פני סלון ביתנו. הוא התערבב בתמונות שחור-לבן, שתיארו לנו את החלום ובעיקר את שיברו, הוכתמו בדמעות צער שקופות ונגנזו באחת לתוך קופסת נעלים עם מאות תמונות מחלומות אחרים. אבל אבא אורי החליט - ויהי מה, נוצות התעופה שלו לא יתלשו שוב מכנפיו; הוא חייב למצוא דרך להתנתק מכוח המשיכה המכביד של מדינת ישראל, כמו אסיר החופר בכף את דרכו אל החופש, שהסבלנות היא כלי הנשק היעיל ביותר שעומד לצידו.

תמונות פספורט // ערן בכר

"על גופתי", הכריזה סבתא הדסה. צילומי הויזה לאוסטרליה

שנות הששים, כבר אמרנו, לא זכורות במיוחד לטובה, גם לא עבור מי שהצליחו להתענג על לקרדה משובחת מחבית עץ, וסיגריות אל על שטוח בלי פילטר. 
המיתון חגג, אפילו מי שנותרו מחוסרי עבודה - פוטרו, וחבילות שהגיעו מאמריקה עם בגדים משומשים וקופסאות שימורים, שיפרו קצת את מצב הרוח והעלו את מפלס האופטימיות, לפחות עד המשלוח הבא.