רוץ בן סוסי // ערן בכר

חיבה עזה לסוסים, סבא צבי וערן, 1960

ערב חורף קר ב-1969 מביא אלינו הביתה את סבא צבי במסגרת עוד אחת ממחוות הנימוסים האלה, שנעות על הסקאלה שבין ביקור פתע ל"סתם עברתי בסביבה". בימים שבהם היית מחכה שנים לקו טלפון, התקשורת עצמה היתה עדיין די נדירה ויקרה. ספונטניות היתה שם המשחק, והיא בדרך כלל באה עם פיצוי בדמות בונבוניירת שוקולד "לשונות חתולים" של עלית. 

הבית בצל הברושים // התמונות

בהמשך לפוסט של ערן על הבית של סבתא הדסה וסבא נחמיה - מצא אחינו גילי את אוסף הצילומים הזה מתחילת שנות השבעים, שנשמר בנרתיק פלסטיק קטן. צלם מקצועי הוזמן לתעד את פירות עיצוב הפנים האקלקטי שנהגה במוחה הקודח של סבתא, ובוצע ביד אמן על-ידי סבא הנגר: מהטרקלין בסגנון הכמו-שוויצרי, עבור במיטות המפוסלות עם בובות הענק ועד השידה עמוסת הפורצלנים בסלון.
casa vogue, המהדורה הפולנית. ויש עוד, באלבום הזה. 

From Appelboim House

הבית בצל הברושים // ערן בכר

אצולה פולנית בלב שכונה תימנית. מימין, בכיוון השעון: סבתא הדסה עם אמא, 1938; משפחת אפלבוים, 1949; אמא, 1939; דוד כרמי, אבא וגילי, סבא נחמיה, אמא, סבתא הדסה וערן, 1961; אמא, 1941; אמא וסבתא, 194

אמא הייתה אומרת שברושים מזכירים לה בתי קברות.  

לי ברושים מזכירים בית אחד בשכונת תל יהודה ברמת גן.  הבית ברחוב רוחמה 33. הבית של סבתא הדסה וסבא נחמיה, שהסתתר מאחורי שורת ברושים. 

זו היתה ועודנה שכונה של יוצאי תימן, ואמא, שעברה לשם עם הוריה מרחוב מלצ'ט בתל-אביב, היתה מאוהבת בעצם האפשרות לאהוב תימנים. ההשתכשכות בפולקלור המקומי העליז על-פי מיטב מסורת צעדי ותימן וסלסוליה נסכה בה את התחושה שהיא תימנייה של כבוד. 

הסטייל של סבתא הדסה // ערן בכר

מי דומה לאמא, מי? ערן (מימין, למי שלא זיהה)

בשביל הילדים שלי, היתה אמא אומרת, רק הכי טוב, אבל מה לעשות שעברו לפחות עשרים שנה מאז שצילמו אותה עם הסרט בשיער והשמלה הפרחונית. הלו, לא הסתכלת מאז קצת במגזינים של "בורדה"? לא יכולת להתעדכן קצת? ככה מלבישים בן זכר? ויש גם שיר:

ערן

מטבח מתוצרת kombinamade // ערן בכר

געגועים לסבנטיז? המטבח שלנו בשנות השבעים

ישנם סגנונות רבים בעיצוב - נשמור את  הדיון הזה לפעם אחרת - 

אבל סגנון ה-"kombinamade"  נוסה, יושם, ורווח אצלנו בבית לאורך שנים, ואת תוצאותיו אנחנו הבנים נושאים איתנו עד היום, ולדאבוני גם חוטאים בו לעיתים. טוב, אולי אנחנו קצת יותר מתוחכמים - יודעים לטשטש אותו פן יעלו על עקבותינו. 

אז אצל אבא זה הלך ככה: עיצוב מטבח ונגרות - יוסקה מנור (שימו לב לפורמאיקה בגוון הזית); ריצוף ואריחים   - מתי הרצף התימני (בטח היה חייב לאבא כסף); אלומיניום  -  באדיבות עמי הוברמן (שימו לב לחלון מעל השיש - המטבח של מירה השכנה היה מעבר לקיר, סחתיין על התעוזה); חיפויי תקרה - עץ אורן טבעי בגוון אדי בישול וטיגון (הרעיון נלקח מחלל הכניסה שלנו, מה"הול", שם זה עבד מצוין, אז בטח גם פה); הכיסא בגוון ווש ירוק (מה הוא עושה פה? זה בכלל מחדר ילדים).
חבל, זה הורס את כל ההרמוניה. 

ברילנטין // ניר בכר

שיער, המחזמר. אורי בכר, 1955

התערוכה העולמית של פריז 1900 הביאה לעולם את הדרגנוע ואת קו המטרו הראשון, אבל לא פחות חשוב - את בשורת הברילנטין, אותו נוזל שמנוני לעיצוב שיער, שעל פי הפרסומות היה "מחזיק כל שיערה במקומה, גם לאחר ערב שלם של ריקודי טוויסט סוערים". 
אבא שלנו היה מאמין גדול בברילנטין ובריקודים סלוניים, ועל-פי התמונה המוקדשת לאמא, יש אחיזה לסברה שגם היא האמינה באותם הדברים. 
אז נכון, עם השנים השיער החולי הזהוב של אבא הלך והקליש, אבל על הבלורית הנחושה הוא מעולם לא ויתר, גם כשנאלץ לשאת ולתת איתה על הסכמי עודפים או לאלף אותה במקלחת שעה ארוכה בשמפו ובמסרק. 
אורי בכר ג'וניור הוא היום בגיל שבו אבא שלנו הצטלם לתמונה ההיא, והוא מזכיר לנו אותו מאד, גם בזכות רעמת השיער והזקנקן שלא מביישים את הפירמה, 

זה אצלו בגנים. אורי בכר ג'וניור, 2012

אבל מי שנושא היום את נס מורשת הג'ל המשפחתית הוא דווקא הדר, במלוא הדרו, כאן בצילום של אורי ג' מפיקניק בגן העצמאות. מוצק, סמיך ומהונדס למשעי. כמו שכתוב באילן הברילנטין. 

ולנו הקרחים נותר רק לקנא. 

ניר

סוסעץ // ניר בכר

  איפה יצחק קדמן, איפה? ניר, גינת הבית ברחוב עלומים ברמת גן, 1971

אני זוכר היטב את התמונה הזאת. לוקחים ילד בן חמש, תולים אותו על גזע עץ בחצר בשביל הצחוק, והוא בוכה ובוכה ומבקש בתחנונים לרדת. אני לא זוכר מי המנוול שעשה לי את זה - גילי, ערן, או אולי שניהם - מה שבטוח, נשארתי עם טראומה לכל החיים. עובדה. זאת היתה הפעם האחרונה שלבשתי סנדלים וגרביים.

ניר