שחור ולבן בצבעים // ניר בכר

אבא, גיל (עומד), ערן ואני בעגלה, כפר סירקין, 1967

אני לא זוכר את התמונה הזאת, אבל אני אשמח לנסות לדמיין אותה. אבא, ערן, גילי ואני מסתדרים לצילום משפחתי ביום חורף שמשי בחצר האחורית של סבא וסבתא בכפר סירקין. עצי התפוז כורעים תחת עומס הפרי. העשבים גבהו לאחר הגשם. 

אבא והאחים שלי לובשים חולצות צווארון מתחת לסוודרים עבים; אלה של ערן וגיל נסרגו על-ידי סבתא חיה, זה של אבא הגיע בחבילה מאמריקה. כבר קשה לי לזכור מתי היינו כל-כך מסודרים, אבל אמא תמיד ניסתה לשוות לנו מראה חגיגי בביקורים אצל סבא וסבתא. 

זה שנולד ליד הים // ניר בכר

"הכי טוב לזרוק את הילד למים". אני (במרכז) עם אבא. מימין: גיל. משמאל: ערן. רגע נדיר בבריכה, 1970

קיץ 1973, אני כבר בן שבע, הגיע הזמן ללמוד לשחות. לא חלילה בכפר המכביה או במלון אכדיה - היכן שהחברים שלי מבלים עם ההורים שלהם בשבתות - אלא במקום שבו מטבילים לימאות ומחשלים ילדים זעופים כמוני: הים. 
שבת בבוקר, עולים על הוויליס. עוד פעם הוויליס הזה, עם פיסות הספוג שפורצות ממושב הפלסטיק הסדוק, ריחות הגריז שאינם מרפים  והרדיו המקרטע שמשמיע בדרך את "שירים ושערים" ואת המערכונים של 'הגשש'. "איך קוראים לצופציק של הקומקום", מצייץ גברי בפעם המיליון, ואבא מתגלגל מצחוק, גם הוא בפעם המיליון, ואני יחד איתו. 

אורי לומד לשוט // ערן בכר

חלום המעבר לטסמניה התנפץ לרסיסים על פני סלון ביתנו. הוא התערבב בתמונות שחור-לבן, שתיארו לנו את החלום ובעיקר את שיברו, הוכתמו בדמעות צער שקופות ונגנזו באחת לתוך קופסת נעלים עם מאות תמונות מחלומות אחרים. אבל אבא אורי החליט - ויהי מה, נוצות התעופה שלו לא יתלשו שוב מכנפיו; הוא חייב למצוא דרך להתנתק מכוח המשיכה המכביד של מדינת ישראל, כמו אסיר החופר בכף את דרכו אל החופש, שהסבלנות היא כלי הנשק היעיל ביותר שעומד לצידו.

אז קראו לזה ברביקיו // ערן בכר

הסקוטלנד יארד בדרך. אורי בחתונה של יפתח בר

הרחק מהבית, באנגליה, ככל הנראה בחתונה של יפתח בר. אם חייצ'ו היתה יודעת מה הלך שם - הסקוטלנד יארד היה כבר בתמונה.

מטבח מתוצרת kombinamade // ערן בכר

געגועים לסבנטיז? המטבח שלנו בשנות השבעים

ישנם סגנונות רבים בעיצוב - נשמור את  הדיון הזה לפעם אחרת - 

אבל סגנון ה-"kombinamade"  נוסה, יושם, ורווח אצלנו בבית לאורך שנים, ואת תוצאותיו אנחנו הבנים נושאים איתנו עד היום, ולדאבוני גם חוטאים בו לעיתים. טוב, אולי אנחנו קצת יותר מתוחכמים - יודעים לטשטש אותו פן יעלו על עקבותינו. 

אז אצל אבא זה הלך ככה: עיצוב מטבח ונגרות - יוסקה מנור (שימו לב לפורמאיקה בגוון הזית); ריצוף ואריחים   - מתי הרצף התימני (בטח היה חייב לאבא כסף); אלומיניום  -  באדיבות עמי הוברמן (שימו לב לחלון מעל השיש - המטבח של מירה השכנה היה מעבר לקיר, סחתיין על התעוזה); חיפויי תקרה - עץ אורן טבעי בגוון אדי בישול וטיגון (הרעיון נלקח מחלל הכניסה שלנו, מה"הול", שם זה עבד מצוין, אז בטח גם פה); הכיסא בגוון ווש ירוק (מה הוא עושה פה? זה בכלל מחדר ילדים).
חבל, זה הורס את כל ההרמוניה. 

ברילנטין // ניר בכר

שיער, המחזמר. אורי בכר, 1955

התערוכה העולמית של פריז 1900 הביאה לעולם את הדרגנוע ואת קו המטרו הראשון, אבל לא פחות חשוב - את בשורת הברילנטין, אותו נוזל שמנוני לעיצוב שיער, שעל פי הפרסומות היה "מחזיק כל שיערה במקומה, גם לאחר ערב שלם של ריקודי טוויסט סוערים". 
אבא שלנו היה מאמין גדול בברילנטין ובריקודים סלוניים, ועל-פי התמונה המוקדשת לאמא, יש אחיזה לסברה שגם היא האמינה באותם הדברים. 
אז נכון, עם השנים השיער החולי הזהוב של אבא הלך והקליש, אבל על הבלורית הנחושה הוא מעולם לא ויתר, גם כשנאלץ לשאת ולתת איתה על הסכמי עודפים או לאלף אותה במקלחת שעה ארוכה בשמפו ובמסרק. 
אורי בכר ג'וניור הוא היום בגיל שבו אבא שלנו הצטלם לתמונה ההיא, והוא מזכיר לנו אותו מאד, גם בזכות רעמת השיער והזקנקן שלא מביישים את הפירמה, 

זה אצלו בגנים. אורי בכר ג'וניור, 2012

אבל מי שנושא היום את נס מורשת הג'ל המשפחתית הוא דווקא הדר, במלוא הדרו, כאן בצילום של אורי ג' מפיקניק בגן העצמאות. מוצק, סמיך ומהונדס למשעי. כמו שכתוב באילן הברילנטין. 

ולנו הקרחים נותר רק לקנא. 

ניר

צלם אותי מעשרים מטר // ניר בכר

          אורי וחיה בתפקיד פלין וטיילור, שנות הששים


אמא שלנו לא אהבה שמצלמים אותה, ואם כבר מתעקשים - אז לפחות ממרחק של עשרים מטר. נכון, היא לא באמת סבלה מצילומי פפארצי, אבל את הבדיחה על חוק עשרים המטר שלה- היא דווקא הקפידה לשלוף מול כל מצלמה. בדיעבד, קצת קשה להבין מדוע, שהרי באותה נשימה היא תמיד טרחה לומר שהיא מזכירה לאנשים את אליזבט טיילור (כאן בתמונה עם ארול פלין).