זה שנולד ליד הים // ניר בכר

"הכי טוב לזרוק את הילד למים". אני (במרכז) עם אבא. מימין: גיל. משמאל: ערן. רגע נדיר בבריכה, 1970

קיץ 1973, אני כבר בן שבע, הגיע הזמן ללמוד לשחות. לא חלילה בכפר המכביה או במלון אכדיה - היכן שהחברים שלי מבלים עם ההורים שלהם בשבתות - אלא במקום שבו מטבילים לימאות ומחשלים ילדים זעופים כמוני: הים. 
שבת בבוקר, עולים על הוויליס. עוד פעם הוויליס הזה, עם פיסות הספוג שפורצות ממושב הפלסטיק הסדוק, ריחות הגריז שאינם מרפים  והרדיו המקרטע שמשמיע בדרך את "שירים ושערים" ואת המערכונים של 'הגשש'. "איך קוראים לצופציק של הקומקום", מצייץ גברי בפעם המיליון, ואבא מתגלגל מצחוק, גם הוא בפעם המיליון, ואני יחד איתו. 

אורי לומד לשוט // ערן בכר

חלום המעבר לטסמניה התנפץ לרסיסים על פני סלון ביתנו. הוא התערבב בתמונות שחור-לבן, שתיארו לנו את החלום ובעיקר את שיברו, הוכתמו בדמעות צער שקופות ונגנזו באחת לתוך קופסת נעלים עם מאות תמונות מחלומות אחרים. אבל אבא אורי החליט - ויהי מה, נוצות התעופה שלו לא יתלשו שוב מכנפיו; הוא חייב למצוא דרך להתנתק מכוח המשיכה המכביד של מדינת ישראל, כמו אסיר החופר בכף את דרכו אל החופש, שהסבלנות היא כלי הנשק היעיל ביותר שעומד לצידו.

בשתי דקות, עם המון רגש // ניר בכר

אנחנו גרים בצד של הוילות (לא רואים). אמא, ערן, גיל וניר, 1968

אמא שלנו תמיד היתה רגישה לענייני מעמדות. עם זוג הורים פולניים, שהשקיעו את מיטב החסכונות מהנגרות של סבא בפתיחת קונדיטוריה עם עוגות קרמשניט, היה צריך יותר מעבודה קשה, כדי לשרוד בג'ונגל הבורגני.