חוויות עם סבתוש // דריה בכר

קודם כל - שנת צהריים. הדר ואני בגיל הטיפשעשרה (צילום: אורי גרשוני)

קיץ 2006, אני, דריה, בת חמש וחצי, והדר, רק בן שלוש וחצי,  מבקרים אצל סבתא ברמת גן. חיפשנו מה לעשות. מצאנו בעיתון מודעה על הסרט "הרפתקאות פליקס 2". כלומר, פליקס הארנב. 

החלטנו שזה הסרט שאנחנו רוצים לראות, וסבתא אמרה: "אז בואו נלך לסרט, אבל קודם כל - שנת צהריים". אלא שהדר ואני 

פשוט לא הצלחנו להירדם מרוב התרגשות, אז סבתא שמה לנו מאוורר בחדר, אולי זה יעזור לצנן את ההתרגשות. 

בסוף, למרות שהיינו קצת עייפים, נסענו לקניון איילון, אבל כשהגענו אמרו לנו שלא נשארו כרטיסים. איזה באסה! סבתא, שראתה שאנחנו מאוכזבים, מיד אמרה: "חבר'ה, לא נורא, בואו, אני אצ'פר אתכם בגלידה". נורא שמחנו. מה יותר טוב מגלידה שוקולד-וניל לשיפור מצב הרוח!

הרפתקאות סבתוש בעין הוד. עם אורי והדר (הדר!)

כן, סבתא לא כל-כך אהבה לראות אותנו עצובים. תמיד, היא אמרה, עדיף עם חיוך על הפנים. מדי פעם, כשהיינו באים אליה, היא היתה מפתיעה אותנו עם ביצת קינדר (או יוגורט "גמדים" בטעם תות או בננה. יאמי!). 
איזה זכרונות יפים נשארו לנו ממנה!.....

דריה

ברילנטין // ניר בכר

שיער, המחזמר. אורי בכר, 1955

התערוכה העולמית של פריז 1900 הביאה לעולם את הדרגנוע ואת קו המטרו הראשון, אבל לא פחות חשוב - את בשורת הברילנטין, אותו נוזל שמנוני לעיצוב שיער, שעל פי הפרסומות היה "מחזיק כל שיערה במקומה, גם לאחר ערב שלם של ריקודי טוויסט סוערים". 
אבא שלנו היה מאמין גדול בברילנטין ובריקודים סלוניים, ועל-פי התמונה המוקדשת לאמא, יש אחיזה לסברה שגם היא האמינה באותם הדברים. 
אז נכון, עם השנים השיער החולי הזהוב של אבא הלך והקליש, אבל על הבלורית הנחושה הוא מעולם לא ויתר, גם כשנאלץ לשאת ולתת איתה על הסכמי עודפים או לאלף אותה במקלחת שעה ארוכה בשמפו ובמסרק. 
אורי בכר ג'וניור הוא היום בגיל שבו אבא שלנו הצטלם לתמונה ההיא, והוא מזכיר לנו אותו מאד, גם בזכות רעמת השיער והזקנקן שלא מביישים את הפירמה, 

זה אצלו בגנים. אורי בכר ג'וניור, 2012

אבל מי שנושא היום את נס מורשת הג'ל המשפחתית הוא דווקא הדר, במלוא הדרו, כאן בצילום של אורי ג' מפיקניק בגן העצמאות. מוצק, סמיך ומהונדס למשעי. כמו שכתוב באילן הברילנטין. 

ולנו הקרחים נותר רק לקנא. 

ניר