|
| ||
 |
חיבה עזה לסוסים, סבא צבי וערן, 1960 |
|
| ||
 |
| שיער, המחזמר. אורי בכר, 1955 |
| התערוכה העולמית של פריז 1900 הביאה לעולם את הדרגנוע ואת קו המטרו הראשון, אבל לא פחות חשוב - את בשורת הברילנטין, אותו נוזל שמנוני לעיצוב שיער, שעל פי הפרסומות היה "מחזיק כל שיערה במקומה, גם לאחר ערב שלם של ריקודי טוויסט סוערים". אבא שלנו היה מאמין גדול בברילנטין ובריקודים סלוניים, ועל-פי התמונה המוקדשת לאמא, יש אחיזה לסברה שגם היא האמינה באותם הדברים. אז נכון, עם השנים השיער החולי הזהוב של אבא הלך והקליש, אבל על הבלורית הנחושה הוא מעולם לא ויתר, גם כשנאלץ לשאת ולתת איתה על הסכמי עודפים או לאלף אותה במקלחת שעה ארוכה בשמפו ובמסרק. אורי בכר ג'וניור הוא היום בגיל שבו אבא שלנו הצטלם לתמונה ההיא, והוא מזכיר לנו אותו מאד, גם בזכות רעמת השיער והזקנקן שלא מביישים את הפירמה,
 |
 |
אורי וחיה בתפקיד פלין וטיילור, שנות הששים
אמא שלנו לא אהבה שמצלמים אותה, ואם כבר מתעקשים - אז לפחות ממרחק של עשרים מטר. נכון, היא לא באמת סבלה מצילומי פפארצי, אבל את הבדיחה על חוק עשרים המטר שלה- היא דווקא הקפידה לשלוף מול כל מצלמה. בדיעבד, קצת קשה להבין מדוע, שהרי באותה נשימה היא תמיד טרחה לומר שהיא מזכירה לאנשים את אליזבט טיילור (כאן בתמונה עם ארול פלין). |
 |
איפה יצחק קדמן, איפה? ניר, גינת הבית ברחוב עלומים ברמת גן, 1971 אני זוכר היטב את התמונה הזאת. לוקחים ילד בן חמש, תולים אותו על גזע עץ בחצר בשביל הצחוק, והוא בוכה ובוכה ומבקש בתחנונים לרדת. אני לא זוכר מי המנוול שעשה לי את זה - גילי, ערן, או אולי שניהם - מה שבטוח, נשארתי עם טראומה לכל החיים. עובדה. זאת היתה הפעם האחרונה שלבשתי סנדלים וגרביים. ניר |
