הפעם הראשונה // ערן וגיל בכר

ראינו גופות של חיילים ירדנים. אמא, גיל וערן בטיול לגדה, יוני 67'

שתינו קוקה קולה ואכלנו בייגלה עם זעתר. הטיול לגדה, יוני 67

שלושה ימים אחרי מלחמת ששת הימים נסענו לבקר בירושלים המשוחררת עם שמיל של לילך, הגיבור הגבוה מהצנחנים שלא נפרד מהמדים. בדרך עברנו בנבי סמואל (גבעת הרדאר) ועצרנו לתצפית על העיר, כשמסביבנו, בתעלות של בסיס הליגיון הירדני, עדיין שוכבות גופות של חיילי אויב. זו היתה הפעם הראשונה שראינו אנשים מתים. 

שחור ולבן בצבעים // ניר בכר

אבא, גיל (עומד), ערן ואני בעגלה, כפר סירקין, 1967

אני לא זוכר את התמונה הזאת, אבל אני אשמח לנסות לדמיין אותה. אבא, ערן, גילי ואני מסתדרים לצילום משפחתי ביום חורף שמשי בחצר האחורית של סבא וסבתא בכפר סירקין. עצי התפוז כורעים תחת עומס הפרי. העשבים גבהו לאחר הגשם. 

אבא והאחים שלי לובשים חולצות צווארון מתחת לסוודרים עבים; אלה של ערן וגיל נסרגו על-ידי סבתא חיה, זה של אבא הגיע בחבילה מאמריקה. כבר קשה לי לזכור מתי היינו כל-כך מסודרים, אבל אמא תמיד ניסתה לשוות לנו מראה חגיגי בביקורים אצל סבא וסבתא. 

רוץ בן סוסי // ערן בכר

חיבה עזה לסוסים, סבא צבי וערן, 1960

ערב חורף קר ב-1969 מביא אלינו הביתה את סבא צבי במסגרת עוד אחת ממחוות הנימוסים האלה, שנעות על הסקאלה שבין ביקור פתע ל"סתם עברתי בסביבה". בימים שבהם היית מחכה שנים לקו טלפון, התקשורת עצמה היתה עדיין די נדירה ויקרה. ספונטניות היתה שם המשחק, והיא בדרך כלל באה עם פיצוי בדמות בונבוניירת שוקולד "לשונות חתולים" של עלית. 

הבית בצל הברושים // ערן בכר

אצולה פולנית בלב שכונה תימנית. מימין, בכיוון השעון: סבתא הדסה עם אמא, 1938; משפחת אפלבוים, 1949; אמא, 1939; דוד כרמי, אבא וגילי, סבא נחמיה, אמא, סבתא הדסה וערן, 1961; אמא, 1941; אמא וסבתא, 194

אמא הייתה אומרת שברושים מזכירים לה בתי קברות.  

לי ברושים מזכירים בית אחד בשכונת תל יהודה ברמת גן.  הבית ברחוב רוחמה 33. הבית של סבתא הדסה וסבא נחמיה, שהסתתר מאחורי שורת ברושים. 

זו היתה ועודנה שכונה של יוצאי תימן, ואמא, שעברה לשם עם הוריה מרחוב מלצ'ט בתל-אביב, היתה מאוהבת בעצם האפשרות לאהוב תימנים. ההשתכשכות בפולקלור המקומי העליז על-פי מיטב מסורת צעדי ותימן וסלסוליה נסכה בה את התחושה שהיא תימנייה של כבוד. 

אלפי רסיסים ירוקים של קסם // גיל בכר

חיה דו-גלגלית שלא מהעולם הזה. גילי (מימין) ערן ואמא עם אופני התהילה הירוקים. 1971

קיץ 71', עוד ביקור נימוסין בארמון המוזהב של סבתא הדסה וסבא נחמיה בנחלת יצחק מסתיים ללא אבידות בנפש. כשבפי עדיין טעם המיצפז-אשכוליות מהיקב המקומי, אני נפרד לשלום, יורד במדרגות בדילוגים, מנסה לחמוק מריח הברושים העגום שמכה בנחיריי.

כמו בתחנת רכבת // ניר בכר

ואת שולחן האוכל הישן הפכנו לפינת יצירה. ניר, 1975

רמונט. גם אנחנו עושים רמונט. איזה צליל נהדר היה למילה הזאת. ולא סתם רמונט, אלא רמונט במטבח, עם פורמייקה כמו באמריקה ומזווה נשלף על גלגלים כמו באמריקה ושיש איטלקי כמו באמריקה ואולי אפילו מקרר משוכלל כמו הווסטינגהאוז הענק של השכנים מאמריקה, זה עם השתי דלתות מקדימה והמכונה שמייצרת קרח ישר לכוס.   

תמונות פספורט // ערן בכר

"על גופתי", הכריזה סבתא הדסה. צילומי הויזה לאוסטרליה

שנות הששים, כבר אמרנו, לא זכורות במיוחד לטובה, גם לא עבור מי שהצליחו להתענג על לקרדה משובחת מחבית עץ, וסיגריות אל על שטוח בלי פילטר. 
המיתון חגג, אפילו מי שנותרו מחוסרי עבודה - פוטרו, וחבילות שהגיעו מאמריקה עם בגדים משומשים וקופסאות שימורים, שיפרו קצת את מצב הרוח והעלו את מפלס האופטימיות, לפחות עד המשלוח הבא. 

200 גרם לקרדה // ערן בכר

קחו אוויר, העוצר מתחיל בשתיים. ערן וגיל, 1966

במבט לאחור, שנות השישים היו די משעממות, להוציא שני אירועים מכוננים: מיתון מטורף, שהביא עמו את שנות הצנע השני; ומלחמת ששת הימים, שחילצה אותנו מהמיתון הזה. לאופוריה של רגע תרמו גם "סמי וסוסו" בטלוויזיה, והנאות כמו אוטו-גלידה ולקרדה. 

בשתי דקות, עם המון רגש // ניר בכר

אנחנו גרים בצד של הוילות (לא רואים). אמא, ערן, גיל וניר, 1968

אמא שלנו תמיד היתה רגישה לענייני מעמדות. עם זוג הורים פולניים, שהשקיעו את מיטב החסכונות מהנגרות של סבא בפתיחת קונדיטוריה עם עוגות קרמשניט, היה צריך יותר מעבודה קשה, כדי לשרוד בג'ונגל הבורגני.

נוסעים לפרוסקים // ערן בכר

אני, גילי וערן אושרוב - בבגז'. הפז'ו של אושרוב

"אתה מחכה ליד השער של בית ספר", אמר אבא, "אנחנו אוספים אותך ונוסעים ישר לירושלים". ואז הם מגיעים: שלמה אשרוב נוהג, עמליה לידו, אמא חיה ואבא אורי מאחורה עם שני האושרובים הקטנים. אני , גילי וערן אושרוב  - בבגז'. נסיעה ממוצעת של שעתיים וחצי ועוד חצי שעה ככה כדי לקרר את האוטו (פז'ו 404 סטיישן), שמעלה קיטור איך שהוא מריח את שער הגיא. 

מגיעים בזחילה, יוצאים בזחילה, וגם זוחלים במדרגות לקומה שישית. ההצגה מתחילה. הילדים, בעיניים פעורות, מחכים למופע של פרוסק. "לא תאאאמממין מה בצלאל אחי שלח לי, פצצות סירחון, פצצת שלג ,עט מחשמלת (כזאת שניסית לבנות), גוש בצורת חרא, סוכריה בטעם של חרא, שקית שעושה רעש של פלוץ, פלוץ שעושה רעש של שקית", ומה לא. ובינתיים בצד, אתי נאנחת, "חיל'ה, אין לי כוח, תאמיני לי". 

זה היה המופע  הכי טוב בזמנים ההם - שנות השישים, סוג של בידור ופולקלור שלא הכרנו. 

לאמא ואבא היה כישרון לעשות חברויות עם אנשים שהיו בפאזה שונה משלהם  - וחבריות שהחזיקו שנים. אצל פרוסק, ראיתי בפעם הראשונה: סירת מנוע - וסקי מים; מנגל עם שיפודים; אוטו אלקמינו עם צפצפת יונקל דודל ועוד מבחר אפשרויות; מכנסי ג'ינס אמיתיים; וסטייל - הרבה סטייל. 

וגם כושי - חבקוק קראו לו. 

ערן

הסטייל של סבתא הדסה // ערן בכר

מי דומה לאמא, מי? ערן (מימין, למי שלא זיהה)

בשביל הילדים שלי, היתה אמא אומרת, רק הכי טוב, אבל מה לעשות שעברו לפחות עשרים שנה מאז שצילמו אותה עם הסרט בשיער והשמלה הפרחונית. הלו, לא הסתכלת מאז קצת במגזינים של "בורדה"? לא יכולת להתעדכן קצת? ככה מלבישים בן זכר? ויש גם שיר:

ערן

צלם אותי מעשרים מטר // ניר בכר

          אורי וחיה בתפקיד פלין וטיילור, שנות הששים


אמא שלנו לא אהבה שמצלמים אותה, ואם כבר מתעקשים - אז לפחות ממרחק של עשרים מטר. נכון, היא לא באמת סבלה מצילומי פפארצי, אבל את הבדיחה על חוק עשרים המטר שלה- היא דווקא הקפידה לשלוף מול כל מצלמה. בדיעבד, קצת קשה להבין מדוע, שהרי באותה נשימה היא תמיד טרחה לומר שהיא מזכירה לאנשים את אליזבט טיילור (כאן בתמונה עם ארול פלין).