הפעם הראשונה // ערן וגיל בכר

ראינו גופות של חיילים ירדנים. אמא, גיל וערן בטיול לגדה, יוני 67'

שתינו קוקה קולה ואכלנו בייגלה עם זעתר. הטיול לגדה, יוני 67

שלושה ימים אחרי מלחמת ששת הימים נסענו לבקר בירושלים המשוחררת עם שמיל של לילך, הגיבור הגבוה מהצנחנים שלא נפרד מהמדים. בדרך עברנו בנבי סמואל (גבעת הרדאר) ועצרנו לתצפית על העיר, כשמסביבנו, בתעלות של בסיס הליגיון הירדני, עדיין שוכבות גופות של חיילי אויב. זו היתה הפעם הראשונה שראינו אנשים מתים. 

שחור ולבן בצבעים // ניר בכר

אבא, גיל (עומד), ערן ואני בעגלה, כפר סירקין, 1967

אני לא זוכר את התמונה הזאת, אבל אני אשמח לנסות לדמיין אותה. אבא, ערן, גילי ואני מסתדרים לצילום משפחתי ביום חורף שמשי בחצר האחורית של סבא וסבתא בכפר סירקין. עצי התפוז כורעים תחת עומס הפרי. העשבים גבהו לאחר הגשם. 

אבא והאחים שלי לובשים חולצות צווארון מתחת לסוודרים עבים; אלה של ערן וגיל נסרגו על-ידי סבתא חיה, זה של אבא הגיע בחבילה מאמריקה. כבר קשה לי לזכור מתי היינו כל-כך מסודרים, אבל אמא תמיד ניסתה לשוות לנו מראה חגיגי בביקורים אצל סבא וסבתא. 

רוץ בן סוסי // ערן בכר

חיבה עזה לסוסים, סבא צבי וערן, 1960

ערב חורף קר ב-1969 מביא אלינו הביתה את סבא צבי במסגרת עוד אחת ממחוות הנימוסים האלה, שנעות על הסקאלה שבין ביקור פתע ל"סתם עברתי בסביבה". בימים שבהם היית מחכה שנים לקו טלפון, התקשורת עצמה היתה עדיין די נדירה ויקרה. ספונטניות היתה שם המשחק, והיא בדרך כלל באה עם פיצוי בדמות בונבוניירת שוקולד "לשונות חתולים" של עלית. 

זה שנולד ליד הים // ניר בכר

"הכי טוב לזרוק את הילד למים". אני (במרכז) עם אבא. מימין: גיל. משמאל: ערן. רגע נדיר בבריכה, 1970

קיץ 1973, אני כבר בן שבע, הגיע הזמן ללמוד לשחות. לא חלילה בכפר המכביה או במלון אכדיה - היכן שהחברים שלי מבלים עם ההורים שלהם בשבתות - אלא במקום שבו מטבילים לימאות ומחשלים ילדים זעופים כמוני: הים. 
שבת בבוקר, עולים על הוויליס. עוד פעם הוויליס הזה, עם פיסות הספוג שפורצות ממושב הפלסטיק הסדוק, ריחות הגריז שאינם מרפים  והרדיו המקרטע שמשמיע בדרך את "שירים ושערים" ואת המערכונים של 'הגשש'. "איך קוראים לצופציק של הקומקום", מצייץ גברי בפעם המיליון, ואבא מתגלגל מצחוק, גם הוא בפעם המיליון, ואני יחד איתו. 

אורי לומד לשוט // ערן בכר

חלום המעבר לטסמניה התנפץ לרסיסים על פני סלון ביתנו. הוא התערבב בתמונות שחור-לבן, שתיארו לנו את החלום ובעיקר את שיברו, הוכתמו בדמעות צער שקופות ונגנזו באחת לתוך קופסת נעלים עם מאות תמונות מחלומות אחרים. אבל אבא אורי החליט - ויהי מה, נוצות התעופה שלו לא יתלשו שוב מכנפיו; הוא חייב למצוא דרך להתנתק מכוח המשיכה המכביד של מדינת ישראל, כמו אסיר החופר בכף את דרכו אל החופש, שהסבלנות היא כלי הנשק היעיל ביותר שעומד לצידו.

הבית בצל הברושים // ערן בכר

אצולה פולנית בלב שכונה תימנית. מימין, בכיוון השעון: סבתא הדסה עם אמא, 1938; משפחת אפלבוים, 1949; אמא, 1939; דוד כרמי, אבא וגילי, סבא נחמיה, אמא, סבתא הדסה וערן, 1961; אמא, 1941; אמא וסבתא, 194

אמא הייתה אומרת שברושים מזכירים לה בתי קברות.  

לי ברושים מזכירים בית אחד בשכונת תל יהודה ברמת גן.  הבית ברחוב רוחמה 33. הבית של סבתא הדסה וסבא נחמיה, שהסתתר מאחורי שורת ברושים. 

זו היתה ועודנה שכונה של יוצאי תימן, ואמא, שעברה לשם עם הוריה מרחוב מלצ'ט בתל-אביב, היתה מאוהבת בעצם האפשרות לאהוב תימנים. ההשתכשכות בפולקלור המקומי העליז על-פי מיטב מסורת צעדי ותימן וסלסוליה נסכה בה את התחושה שהיא תימנייה של כבוד. 

אלפי רסיסים ירוקים של קסם // גיל בכר

חיה דו-גלגלית שלא מהעולם הזה. גילי (מימין) ערן ואמא עם אופני התהילה הירוקים. 1971

קיץ 71', עוד ביקור נימוסין בארמון המוזהב של סבתא הדסה וסבא נחמיה בנחלת יצחק מסתיים ללא אבידות בנפש. כשבפי עדיין טעם המיצפז-אשכוליות מהיקב המקומי, אני נפרד לשלום, יורד במדרגות בדילוגים, מנסה לחמוק מריח הברושים העגום שמכה בנחיריי.

כמו בתחנת רכבת // ניר בכר

ואת שולחן האוכל הישן הפכנו לפינת יצירה. ניר, 1975

רמונט. גם אנחנו עושים רמונט. איזה צליל נהדר היה למילה הזאת. ולא סתם רמונט, אלא רמונט במטבח, עם פורמייקה כמו באמריקה ומזווה נשלף על גלגלים כמו באמריקה ושיש איטלקי כמו באמריקה ואולי אפילו מקרר משוכלל כמו הווסטינגהאוז הענק של השכנים מאמריקה, זה עם השתי דלתות מקדימה והמכונה שמייצרת קרח ישר לכוס.   

תמונות פספורט // ערן בכר

"על גופתי", הכריזה סבתא הדסה. צילומי הויזה לאוסטרליה

שנות הששים, כבר אמרנו, לא זכורות במיוחד לטובה, גם לא עבור מי שהצליחו להתענג על לקרדה משובחת מחבית עץ, וסיגריות אל על שטוח בלי פילטר. 
המיתון חגג, אפילו מי שנותרו מחוסרי עבודה - פוטרו, וחבילות שהגיעו מאמריקה עם בגדים משומשים וקופסאות שימורים, שיפרו קצת את מצב הרוח והעלו את מפלס האופטימיות, לפחות עד המשלוח הבא. 

200 גרם לקרדה // ערן בכר

קחו אוויר, העוצר מתחיל בשתיים. ערן וגיל, 1966

במבט לאחור, שנות השישים היו די משעממות, להוציא שני אירועים מכוננים: מיתון מטורף, שהביא עמו את שנות הצנע השני; ומלחמת ששת הימים, שחילצה אותנו מהמיתון הזה. לאופוריה של רגע תרמו גם "סמי וסוסו" בטלוויזיה, והנאות כמו אוטו-גלידה ולקרדה. 

נוסעים לפרוסקים // ערן בכר

אני, גילי וערן אושרוב - בבגז'. הפז'ו של אושרוב

"אתה מחכה ליד השער של בית ספר", אמר אבא, "אנחנו אוספים אותך ונוסעים ישר לירושלים". ואז הם מגיעים: שלמה אשרוב נוהג, עמליה לידו, אמא חיה ואבא אורי מאחורה עם שני האושרובים הקטנים. אני , גילי וערן אושרוב  - בבגז'. נסיעה ממוצעת של שעתיים וחצי ועוד חצי שעה ככה כדי לקרר את האוטו (פז'ו 404 סטיישן), שמעלה קיטור איך שהוא מריח את שער הגיא. 

מגיעים בזחילה, יוצאים בזחילה, וגם זוחלים במדרגות לקומה שישית. ההצגה מתחילה. הילדים, בעיניים פעורות, מחכים למופע של פרוסק. "לא תאאאמממין מה בצלאל אחי שלח לי, פצצות סירחון, פצצת שלג ,עט מחשמלת (כזאת שניסית לבנות), גוש בצורת חרא, סוכריה בטעם של חרא, שקית שעושה רעש של פלוץ, פלוץ שעושה רעש של שקית", ומה לא. ובינתיים בצד, אתי נאנחת, "חיל'ה, אין לי כוח, תאמיני לי". 

זה היה המופע  הכי טוב בזמנים ההם - שנות השישים, סוג של בידור ופולקלור שלא הכרנו. 

לאמא ואבא היה כישרון לעשות חברויות עם אנשים שהיו בפאזה שונה משלהם  - וחבריות שהחזיקו שנים. אצל פרוסק, ראיתי בפעם הראשונה: סירת מנוע - וסקי מים; מנגל עם שיפודים; אוטו אלקמינו עם צפצפת יונקל דודל ועוד מבחר אפשרויות; מכנסי ג'ינס אמיתיים; וסטייל - הרבה סטייל. 

וגם כושי - חבקוק קראו לו. 

ערן

הסטייל של סבתא הדסה // ערן בכר

מי דומה לאמא, מי? ערן (מימין, למי שלא זיהה)

בשביל הילדים שלי, היתה אמא אומרת, רק הכי טוב, אבל מה לעשות שעברו לפחות עשרים שנה מאז שצילמו אותה עם הסרט בשיער והשמלה הפרחונית. הלו, לא הסתכלת מאז קצת במגזינים של "בורדה"? לא יכולת להתעדכן קצת? ככה מלבישים בן זכר? ויש גם שיר:

ערן

מטבח מתוצרת kombinamade // ערן בכר

געגועים לסבנטיז? המטבח שלנו בשנות השבעים

ישנם סגנונות רבים בעיצוב - נשמור את  הדיון הזה לפעם אחרת - 

אבל סגנון ה-"kombinamade"  נוסה, יושם, ורווח אצלנו בבית לאורך שנים, ואת תוצאותיו אנחנו הבנים נושאים איתנו עד היום, ולדאבוני גם חוטאים בו לעיתים. טוב, אולי אנחנו קצת יותר מתוחכמים - יודעים לטשטש אותו פן יעלו על עקבותינו. 

אז אצל אבא זה הלך ככה: עיצוב מטבח ונגרות - יוסקה מנור (שימו לב לפורמאיקה בגוון הזית); ריצוף ואריחים   - מתי הרצף התימני (בטח היה חייב לאבא כסף); אלומיניום  -  באדיבות עמי הוברמן (שימו לב לחלון מעל השיש - המטבח של מירה השכנה היה מעבר לקיר, סחתיין על התעוזה); חיפויי תקרה - עץ אורן טבעי בגוון אדי בישול וטיגון (הרעיון נלקח מחלל הכניסה שלנו, מה"הול", שם זה עבד מצוין, אז בטח גם פה); הכיסא בגוון ווש ירוק (מה הוא עושה פה? זה בכלל מחדר ילדים).
חבל, זה הורס את כל ההרמוניה. 

סוסעץ // ניר בכר

  איפה יצחק קדמן, איפה? ניר, גינת הבית ברחוב עלומים ברמת גן, 1971

אני זוכר היטב את התמונה הזאת. לוקחים ילד בן חמש, תולים אותו על גזע עץ בחצר בשביל הצחוק, והוא בוכה ובוכה ומבקש בתחנונים לרדת. אני לא זוכר מי המנוול שעשה לי את זה - גילי, ערן, או אולי שניהם - מה שבטוח, נשארתי עם טראומה לכל החיים. עובדה. זאת היתה הפעם האחרונה שלבשתי סנדלים וגרביים.

ניר