עין הוד, פברואר 2013

בֶּכֶר במובן בַּכַר // ניר בכר

מוצא הבכרים מפינסק. מימין: סבא רבא אברהם בכר בשבי הגרמני, 1915; סבא צבי בכר, 1930 בקירוב

"למה בַּכַר?! למה בַּכַר?!", היתה אמא נדרכת בכל פעם שמישהו העז לשבש את שם המשפחה שלנו. "אנחנו בֶּכֶר. בַּכַר זה בכלל תורכי או בולגרי". בֶּכֶר תמיד צילצל לאמא יותר נכון ואריסטוקרטי - שלא לומר הרבה פחות פרענקי - ומי שלא הקפיד בהגיית השם, היה מסתכן בשיעור מזורז בדקדוק. "ויש לזה גם משמעות בעברית", היא היתה מטעימה עם קורטוב של ידענות גנאולוגית, "בֶּכֶר זה גמל צעיר".

טוֹב שָכֵן // חיים באר

את הריאות הירוקות של גן הבושם הסמוך לבית ילדותינו מקיף כביש מעגלי שעובר בין הרחובות עלומים - שבו גדלנו - ללב הזהב - שבו מתגורר עד היום ידידו של אבא, הסופר חיים באר. השמות הפרחוניים הללו, שנבחרו כדי לבטא את חזון עיר הגנים בימיו של ראש העיר המייסד קריניצי, הולמים גם את החברות שליבלבה בין השניים והוסיפה צבע ללחייה של השכונה המצטנעת בצלה של תל גנים הנחשבת.  את הריאות הירוקות של גן הבושם הסמוך לבית ילדותינו מקיף כביש מעגלי שעובר בין הרחובות עלומים - שבו גדלנו - ללב הזהב - שבו מתגורר עד היום ידידו של אבא, הסופר חיים באר. השמות הפרחוניים הללו, שנבחרו כדי לבטא את חזון עיר הגנים בימיו של ראש העיר המייסד קריניצי, הולמים גם את החברות שליבלבה בין השניים והוסיפה צבע ללחייה של השכונה המצטנעת בצלה של תל גנים הנחשבת.

הפעם הראשונה // ערן וגיל בכר

ראינו גופות של חיילים ירדנים. אמא, גיל וערן בטיול לגדה, יוני 67'

שתינו קוקה קולה ואכלנו בייגלה עם זעתר. הטיול לגדה, יוני 67

שלושה ימים אחרי מלחמת ששת הימים נסענו לבקר בירושלים המשוחררת עם שמיל של לילך, הגיבור הגבוה מהצנחנים שלא נפרד מהמדים. בדרך עברנו בנבי סמואל (גבעת הרדאר) ועצרנו לתצפית על העיר, כשמסביבנו, בתעלות של בסיס הליגיון הירדני, עדיין שוכבות גופות של חיילי אויב. זו היתה הפעם הראשונה שראינו אנשים מתים. 

שחור ולבן בצבעים // ניר בכר

אבא, גיל (עומד), ערן ואני בעגלה, כפר סירקין, 1967

אני לא זוכר את התמונה הזאת, אבל אני אשמח לנסות לדמיין אותה. אבא, ערן, גילי ואני מסתדרים לצילום משפחתי ביום חורף שמשי בחצר האחורית של סבא וסבתא בכפר סירקין. עצי התפוז כורעים תחת עומס הפרי. העשבים גבהו לאחר הגשם. 

אבא והאחים שלי לובשים חולצות צווארון מתחת לסוודרים עבים; אלה של ערן וגיל נסרגו על-ידי סבתא חיה, זה של אבא הגיע בחבילה מאמריקה. כבר קשה לי לזכור מתי היינו כל-כך מסודרים, אבל אמא תמיד ניסתה לשוות לנו מראה חגיגי בביקורים אצל סבא וסבתא. 

רוץ בן סוסי // ערן בכר

חיבה עזה לסוסים, סבא צבי וערן, 1960

ערב חורף קר ב-1969 מביא אלינו הביתה את סבא צבי במסגרת עוד אחת ממחוות הנימוסים האלה, שנעות על הסקאלה שבין ביקור פתע ל"סתם עברתי בסביבה". בימים שבהם היית מחכה שנים לקו טלפון, התקשורת עצמה היתה עדיין די נדירה ויקרה. ספונטניות היתה שם המשחק, והיא בדרך כלל באה עם פיצוי בדמות בונבוניירת שוקולד "לשונות חתולים" של עלית. 

הבית בצל הברושים // התמונות

בהמשך לפוסט של ערן על הבית של סבתא הדסה וסבא נחמיה - מצא אחינו גילי את אוסף הצילומים הזה מתחילת שנות השבעים, שנשמר בנרתיק פלסטיק קטן. צלם מקצועי הוזמן לתעד את פירות עיצוב הפנים האקלקטי שנהגה במוחה הקודח של סבתא, ובוצע ביד אמן על-ידי סבא הנגר: מהטרקלין בסגנון הכמו-שוויצרי, עבור במיטות המפוסלות עם בובות הענק ועד השידה עמוסת הפורצלנים בסלון.
casa vogue, המהדורה הפולנית. ויש עוד, באלבום הזה. 

From Appelboim House

זה שנולד ליד הים // ניר בכר

"הכי טוב לזרוק את הילד למים". אני (במרכז) עם אבא. מימין: גיל. משמאל: ערן. רגע נדיר בבריכה, 1970

קיץ 1973, אני כבר בן שבע, הגיע הזמן ללמוד לשחות. לא חלילה בכפר המכביה או במלון אכדיה - היכן שהחברים שלי מבלים עם ההורים שלהם בשבתות - אלא במקום שבו מטבילים לימאות ומחשלים ילדים זעופים כמוני: הים. 
שבת בבוקר, עולים על הוויליס. עוד פעם הוויליס הזה, עם פיסות הספוג שפורצות ממושב הפלסטיק הסדוק, ריחות הגריז שאינם מרפים  והרדיו המקרטע שמשמיע בדרך את "שירים ושערים" ואת המערכונים של 'הגשש'. "איך קוראים לצופציק של הקומקום", מצייץ גברי בפעם המיליון, ואבא מתגלגל מצחוק, גם הוא בפעם המיליון, ואני יחד איתו.